עכשיו זה הזמן שלי

חזרתי הרגע ממפגש עם חברות טובות ותומכות. ישבנו יחד בבית קפה ואכלנו - ארוחת בוקר/צהריים. הן באו בשבילי, לתמוך, לעודד. זה מחמם את הלב. זה כל כך עוזר. 

החלטנו לנקות את הראש, ואחרי הניתוח, ולפני ההמשכים המגעילים, אנחנו נוסעים לארבעה לילות לסיציליה. ים, שמים, ערים יפות, והר געש. הר געש מחוץ לי. בטבע. הלחצים הם של קיטור ולבה, ולא של פחדים ולבטים. איזה יופי יהיה לראות טבע ועולם, להנות מבילויי הכיף החוצלארצי, ולהיות עם בן זוגי האהוב. 

אני אוספת אנשים טובים לאורך התהליך. אנשים נחמדים, אנשים אמפתיים. רופאים חכמים וקשובים, רופאים נעימים ומכבדים, בני משפחה, חברים, מי לא. אני נרגשת לראות את הטוב שבאנשים שסביבי. שנחלצים, שרוצים לעזור, להועיל, לגרום לי לחייך.

ובל נשכח את החתולים שלי...המתפנקות, נושאות עיניים בתחינה שניתן להם להיכנס, שנלטף אותן. אני כל כך מרגישה קרובה ודומה להן, במיוחד לרקסי לבנת השיער...

והפרחים שקיבלתי, ועציץ הפלפלים המקסים - שיהיה לי פלפל בחיים, והרקפות הנהדרות, והקרמים והבושם, הספרים, והפרצופונים שחברה שולחת לי כל בוקר בסקייפ (מחייכים, מרימים כוסית, מנגנים ומחבקים), כל כך הרבה פינוקים כדי להרגיע את הנפש והגוף. 

תודה לכולם. מחבקת.