עכשיו זה הזמן שלי

אני אוהבת להיות מוכנה. כמה שיותר בשליטה. טוב, זה לא נכון, אני גם מאוד זורמת עם דברים, וספונטנית. אבל בדברים שנדמה לי שיש לי עליהם אחריות, ואני מוכרחה לטפל בהם, אני מעדיפה להרגיש שאני נוהגת ולא נגררת.

תנשמו עמוק...זה הולך להיות חושפני משהו...

הלכתי היום למדידות לפיאה. בחודש הקרוב אתחיל טיפולים כימותרפיים, וכתוצאה...השיער שלי, הסמל המסחרי שלי, התלתלים הלבנים שלי - כולם יישרו.

ואני אהיה קרחת. כנראה לגמרי. כך אמרה לי הרופאה. 

ואני זו שמדברת על אותנטיות, ולא צובעת שיער גם מתוך איזו אידאולוגיה, של "תאהבו אותי כמו שאני, ומי שלא - אז באסה", וכאלו, צריכה להחליט איך יהיה הלוק החדש שלי.

האם ללכת קרחת? האם להתחבא מתחת לשמיכה? האם לשים מטפחת או כובע? או לחבוש פיאה?

תמיד הסברתי לילדי, והאמת זה קצת נכון ובמידה רבה נדמה לי שאני כבר לא לגמרי משוכנעת בנכונות ההסבר, שעדיף לשמור כמה שיותר דלתות פתוחות. מה קורה אם שומרים אופציות פתוחות, למה לא? ואם אפשר, אז באמת למה לא? מצד שני, היום אני חושבת שיש בזה מין פסיחה על שתי הסעיפים, מין פחד להתחייב, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כזה. ואולי זה אומר שאף פעם לא הולכים עד הסוף במשהו, בכל הכוח. 

בכל מקרה, בנושא הדימוי החדש שלי, נדמה לי שעדיף לי שכל האופציות תהיינה פתוחות בפני. בבית, בחברה אינטימית, כשמי שנפגש אתי יודע מה קורה, אולי אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם...אבל בהרצאות, כשאני עומדת לפני קהל, שבא לבוקר של כייף, קפה ומאפה וגם הרצאה מעוררת השראה...נו נו, אולי שם אני לא מוכרחה להתריס ולהביא את צרותי לאור הזרקורים?

אז הלכנו למומחה בעיצוב פיאות, שאיתגרתי אותו גם בגלל התספורת הקצוצה, וגם בגלל צבע השיער. חשבתי שאמדוד דגמים שונים, ואממש אי אלו פנטזיות על הדרך - קארה בלונדיני, תלתלים ג'ינג'ים, קוצים שחורים - מי יודע מה, אבל הוא רק מדד לי היקף גולגולת, ולא ראיתי כלום. עד אשר אצטרך את הפיאה, לא אוכל לראות שום דבר עלי, ולהתרגל, ולהסתכל ולהציץ באור עמום טיפה על דמותי בראי. ככה, בום. ביום שהשיער יתחיל לנשור, אני אמורה לבוא למספרה שלו, לגלח את שארית הפליטה, ולראות את עצמי באור יקרות - ללא שיער, ומיד עם הפיאה. מפחיד ומאיים מאוד. ללא כל הכנה. ללא משחק של פורים. חשבתי שאמדוד, שאצחק, שאצטלם באין ספור פוזות וצבעים - בוק שלם של תצוגת רותי'יות שונות ומשונות, ולא. לא נתנו לי להתפנן על פורים ומשחק. 

זה כנראה, לא משחק. זו המציאות. אוף.