עכשיו זה הזמן שלי

המותג שלי, והאתר שלי, המקצועי, קרויים "תנו לעצמכם דרור". WWW.TNUDROR.CO.IL

כבר הרבה שנים אני מאמינה בפלורליזם, בחוסר ביקורתיות ושיפוטיות, ביכולת של כל אחד מאיתנו לאפשר לאחרים וכן, גם לעצמו, להשתחרר מכל מיני מוסכמות, כבלים, פחדים, עכבות. 

אני מאמינה שכל אחד צריך לנסות לחיות הכי שהוא יכול. הכי קרוב למי שהוא באמת רוצה להיות. אותנטיות. ברור שאפשר להתפלמס הרבה על אותנטיות זו מהי, ומהן ההבניות החברתיות החינוך וכן הלאה שהובילו אותנו לאן שאנחנו נמצאים ברגע נתון. ברור שאפשר להתפלמס רבות על החשיבות של העידון, השיוף, היצירה של משהו מעבר לאותנטי, תוך שימוש בהשכלה ובניסיון. אבל בואו נעזוב כרגע את אלו.

כילדה מחונכת, תמיד היה חשוב לי מאוד מה אחרים אומרים. אם זה בסדר, מה שאני עושה. מה שאני רוצה. שנים אני מנסה לשנות, להבין שקודם כל אני באמת לא כל כך מעניינת את האחרים, וחוצמזה, שיסתדרו להם, שיתגברו. אם זה נכון בשבילי, אז יופי.

התחושה הזו היא תחושה מאוד מקלה אחרי הסירוס שמעניקה התחושה של הצורך להיות בסדר. או - הרבה יותר מבסדר. הפרפקציוניזם. ה"התנחמדות". אני מאמינה בה, ומנסה ליישם אותה גם בחיי שלי, וגם לאפשר לאחרים לתת לעצמם דרור לחיות. חיים פעם אחת, צריך למצות את החיים ולחיות כל אחד את חייו שלו, ולא את הסטנדרטים של האחרים.

בהרבה מובנים השתניתי לאורך השנים, ואני נותנת לעצמי דרור באמת, וגם לאלו שסביבי, עם פירגון, עם הכלה, עם נסיון לקבלה ולהבנה את המניעים, הצרכים, הרצונות של כולנו.

אבל האם אני מצליחה לכל הרוחות לתת לעצמי דרור - מעצמי? לא מהסביבה, לא מהחברה, אלא מעצמי? מהדברים שתמיד דוחפים אותי?

אז בסיציליה גיליתי פעמיים שצלחתי את המשוכה הזו, שהיא מאוד לא קלה לי.

סיפרתי לכם על בריכת מי הים המופלאה. אז ביום טיול נוסף, בו טיילנו בעיר המקסימה סירקוזה, וראינו את הים שקרא לנו ופיתה אותנו (למרות החופים המאולתרים, למסכנים אין חול...הו, הרצליה הרצליה על חופיה המופלאים) החלטנו לחזור לא מאוחר מדי למלון, ולבלות שוב בבריכה בשחיה ובקריאה.

חופי סירקוזה...(:

ויתרנו על טיול בעיירה נוטו, ומיהרנו לחזור לבריכה. היה נחמד ומזג אוויר טוב, טבלתי רגל, ועוד רגל, ועצרתי. המים הפעם היו קפואים, אפילו קפואים מדי בשבילי...

בעודי עומדת, מחזיקה בסולם המוביל לבריכה, רגלי טבולות עד הברכיים במים, כולי חידודין חידודין, שערותי סומרות, אין איש בבריכה, בעלי מתבונן בי בסקרנות ובשעשוע, ואני בין שמים למים, התחלתי במשא ומתן עם עצמי.

שאני אשתפן??? שאני אכשל??? שאני אוותר לעצמי????

זה לא מתאים לי!!!!

חשבתי וחשבתי, ונזכרתי באינספור שעות של נסיונות להבנה ומודעות עצמית, ולהמלצות של חכמים וטובים, והחלטתי, לא ייקוב הדין את ההר, ולא תיקוב בטני את המים. 

אני אעשה בדיוק מה שבא לי. לא מה שמתאים לי, לא מה שיפה לי, לא מה שראוי ונכון לי, אלא מה שמתחשק לי...ויצאתי...קצת תחושת חמיצות/מליחות בפה, אבל מהמים, מי הים, ולא מהכישלון. הבנתי שזה סוג של, סוג של ניצחון.

פעם נוספת שהבנתי זאת הייתה בסיור ביום האחרון שלנו, אבל עליו אספר בפוסט נוסף.

האם אני מעיקה עליכם בשטף הפוסטים שלי? לי יש צורך עז לכתוב ולקבל תגובות. מין קול קורא כזה, יד מושטת כזו. מדברת /כותבת את עצמי לדעת. ואני תוהה אם זה מתאים לכם...נותנת לעצמי דרור, הה? לא מתחשבת רק באחרים, הה? נו, טוב, לא אמרתי שאני ממש תמיד מצליחה. מי אמר שאני מושלמת?  (: