עכשיו זה הזמן שלי

ויצאנו להיפגש עם עוד זוג חברים במועדון שבלול בנמל תל אביב, לשמוע ערב בלוז. 

קשה להגיד שאני מומחית למוסיקה ויודעת הרבה. אבל אני אוהבת מוסיקה. פתוחה לשמוע סוגים שונים, מקצבים שונים. ג'אז עושה לי משהו. בלוז, כפי שהיה נדמה לי, הוא מלנכולי, איטי, חודר מתחת לעור. ומועדון שבלול הוא מקום נהדר כדי לשמוע בו הופעה כזו. 

(פעם הלכנו לשמוע גאון ג'אז, פסנתרן ידוע שם שהגיע לארץ, יסלח לי אלהים אבל כמובן שאני לא זוכרת את שמו, ושמענו את ההופעה במרכז עינב בגן העיר בתל אביב. איזו החמצה. לשמוע מופע כזה, באופן סינטטי על מושבים מרופדים, לא עשה לי את זה.)

אבל מועדון שבלול האפלולי, בנמל תל אביב, ריח הים, רוח סתיו קרירה מלטפת אותנו בדרכנו לשם...זה כבר משהו אחר.

המקום אהוב עלי. הוא מין מועדון אפלולי, שולחנות קטנים מעץ, כסאות עץ לא מרופדים, קהל מצומצם, של (אולי תמיד אני מעריכה את האחרים סביבי כידענים יותר גדולים ממני) פריקים של ג'אז שיודעים מתי למחוא כפיים, מתי להדליק מצית, מתי לצעוק "וואו". 

הלהקה נקראה "האקדמיה לבלוז". גיטרה אקוסטית, שתי גיטרות חשמליות, גיטרה באס, תופים. כולם גברים בשחור, למעט שיערם המאפיר/לבן. מבוגרים ממני ב 10-20 שנים.

זה לא היה מלנכולי ושקט. זה היה כל כך רועש ורועש. אני לא בטוחה ששמעתי את המוסיקה, אלא רק את הקצב. בטח ובטח שלא שמעתי את המילים.

למרות זה...נהניתי מאוד. נעתי לצלילי המוסיקה ובקצב הנגינה, מחאתי כפיים לעזרה לנגנים, לכבוד להופעה. 

שקעתי בתוך ההתלהבות של המופיעים. הרעש והמוסיקה עטפו אותי, חסמו אותי מכל מחשבה אחרת, מכל דבר שלא היה שם. זה כיבה לי את המוח. רק הקצב והרעש היכו בי, היכו בי. הניעו אותי. זה היה טוב. הבנתי איך בלוז בצוותא, בין אדי אלכוהול וסיגריות, סמים וצלילים, משך כל כך הרבה אנשים לאורך כל השנים. בלי אלכוהול, בלי סיגריות, בלי סמים, זה שובה אותך. מנתק אותך מהמציאות, מהמחשבות. זה מוצלח.

ואפילו, חלצתי את הסנדלים, קירבתי כיסא עץ נוסף, הרמתי רגליים, והופ, הנחתי אותן מעדנות על הכיסא. הרשיתי לעצמי, גם את זה...