עכשיו זה הזמן שלי

אז נפרדתי אתמול מהים, לשנה הקרובה. הזהירו אותי שבשעת הטיפולים הכימותרפיים אסור באיסור חמור להיות בשמש, וכך, אם ארצה לשמוע את רחש הגלים אצטרך לעשות את זה בערבים.

הלכתי בשבועות הקרובים כמעט כל יום לים. הגלים שמגיעים מכיוונים שונים, העליה, הירידה, ההתנגשות, המערבולות, הם מטאפורה לכל הרגשות שבתוכי. האבנים והצדפים שמוטלים על החוף ומהווים מעצור למים שחוזרים לים לאחר שהתנפצו לחוף, הם דימוי הולם לכך שמחלה והתהליך שאני צריכה לעבור ממחר (!) הם איזה מעצור מעצבן בשטף העשייה וההתלהבות שלי.

השתזפתי מאוד. נו, שיחזיק מעמד כמה זמן גם כשלא אראה כל כך טוב בעקבות הטיפולים. הצבע הזה נראה בריא כל כך, משמח, נותן אשליה של חופשה וכייף. מעניין כמה זמן הצבע יישאר?

הלכתי אתמול לים, קבעתי עם שתי חברות, אך שתיהן בסוף לא הגיעו. והמים היו נהדרים, ונכנסתי בכל זאת, וצפתי על הגב, והתמזגתי עם השלווה, עם ערסולו של הים.

גם בערבים יהיה בטח כייף לשמוע את הגלים, ולחוש את המליחות על שפתי. אל תדאגו, אני אמשיך ללכת לים, הוא משמח אותי בנהמת גליו, באינסופיות שלו.

אז כן, עשיתי המון כייף בשבועות האחרונים. הייתי בים, בבתי קפה, ביליתי. ניצלתי את הזמן, מצאתי עיסוקים נוספים חדשים לתקופה הקרובה (אכתוב בהמשך) - חבל על הזמן.

מקווה שהטיפולים לא יהיו מגעילים יותר מדי, ובכל מקרה, אני יודעת שהם לזמן קצוב. צריך לצלול, להכניס את הראש, ולצאת שוב לאוויר בעוד מספר חודשים, להמשך של עשייה ויצירה. בסתיו הבא אבדוק שוב את החופים של הרצליה באור יום. את החול, המים, הגלים והבירה...