עכשיו זה הזמן שלי

ביום ד שעבר עשיתי את הטיפול הכימותרפי הראשון.

נכנסתי בריאה, או מרגישה בריאה, והעולם שנפתח לפני הוא עולם של חולי. 

פתאום, יש חשיבות למה אני אוכלת ואם בכלל, כמה אני שותה, האם אני ישנה, האם יש לי לחץ דם, בחילה, חום, ומי יודע מה. המכשירים המודדים מצויים בכל פינה. פיכסה.

ביקשתי וקיבלתי פרחים. לפחות הצבעוניות והאופטימיות הזו, נמצאת במרכז שולחן האוכל, בסלון.

הטיפול הראשון מתוך שמונה כנראה קל יותר בתגובות מהאחרים, ואני מתמודדת איתו יפה. היו לי בחילות, ועוד ישנן, אני מאוד עייפה, וישנה המון, אבל בסך הכל חותמת על הרגשה כזו אם הייתי יודעת שזה מה שצריך לצפות, גם לעתיד.

וגם אם לא, הי! הרי שמינית סיימתי!

ודי בעניין החולי.

הרציתי השבוע שלוש פעמים. ברחובות, בקריית אונו, ובהרצליה, במפגשי טרום בכורה בקולנועי רב חן בקניונים, על הסרט "סוף סוף ווגאס". שמה של ההרצאה שלי היה "מה שקורה בווגאס לא צריך להישאר בווגאס" ואיתגרתי את הרעיון שכדאי לפרוק כל עול במסיבת הרווקים, לנעול את הזכרונות ולבלוע את המפתח. לא לדבר, הס מלהזכיר.

התיזה המרכזית של ההרצאה הייתה, שאנחנו צריכים לחוות גבהים ופסגות בחיים, אבל לקחת מהם את הכוחות והתעצומות להמשך דרכנו. לא כאנקדוטות חד פעמיות, מדי פעם, אלא כמשהו שממלא מצברים, מזין אותנו בהמשך.

ואם יש משהו שאנחנו חושבים שלא נוכל לשתף בו את חברינו ואהובינו, הרי...יכול להיות שהוא לא ראוי מלכתחילה להיעשות.

ההרצאות היו גדושות בקטעי שירה מעניינים, בשירים מושרים, ובקטע של סרט, ובסופן, עשיתי משהו שעד כה לא עשיתי.

הקרנתי שלושה שקפים של תמונות של חוויות שאני חוויתי בשנה וחצי האחרונות - ים, טריאתלון, אומגה בהודו, והחתונה של בני. ושיתפתי באילו דרכים החוויות הללו מוסיפות לי לתרמיל האוצרות שאני נושאת עמי לכל מקום. נחישות, התמדה, עבודה קשה, שלווה ורוגע כמעט מדיטטיביים בים, ושובבות ורעננות נעורים כשאני חולצת את הנעלים ואוכלת סוכר על מקל בתום החתונה.

הצירוף הזה של האישי להרצאה הוא משונה. מאינסטנציה "מקצועית" פתאום הבאתי את ... עצמי .... כדוגמא. אני לא יודעת מה הקהל חשב על זה, אבל בגדול היו הרבה תגובות אוהדות ומעריכות, וחזרתי עם הרבה פחות כרטיסי ביקור הבייתה...ישר למיטה, תעצומות או לא, הרי אני די מתפגרת, בסך הכל, וישנה הרבה.