עכשיו זה הזמן שלי

טוב, אז רבע מהמירוץ עברתי. 2 טיפולים. מי שכבר מכיר אותי יודע שאני לא בדיוק בן אדם שיש לו הרבה סבלנות, והייתי שמחה כבר להיות אחרי, בבחינת "זבנג וגמרנו". אבל זה לא ככה, ובין טיפול לטיפול יש שבועיים, ואני לא יכולה לזרז שום דבר.

אבל גם הטיפול השני עבר בסדר/עובר בסדר. יש כל מה שצריך שיהיה, אבל במינון סביר בהחלט ואני יכולה לשאת את זה בצורה סבירה מאוד. עם הרבה כדורים נגד בחילה, עם הרבה עידוד ותמיכה מהסביבה, עם שינה כל פעם שאני עייפה, ועם צעידות/זחילות בפארק ומאכלים עדינים שאחותי/חמותי/חברות שולחות מדי  פעם ובעלי וילדי מכינים, ועם מאכלים קצת יותר מעיזים שאני חושבת שאני יכולה להכין ולאכול בכל אופן, הכל בסדר.

ועכשיו הבהרה.

אני מתכוונת לכתוב כאן כל מיני מחשבות פילוסופיות. על עצירה באמצע החיים בעל כורחי, על משמעות הגוף בחיי אדם - דימוי גוף משתנה בעת משבר, על תמיכה וחברות, על חיים ומוות. כל השאלות הללו מסקרנות אותי ומעניינות אותי, תמיד. ועכשיו ביתר שאת. זה לא אומר שאני בדיכאון, זה לא אומר שאני אדכא אתכם, וזה לדעתי מעניין לי ואולי גם לכם.

אז...אם אהיה עצובה או אומללה או מפוחדת - אכתוב בגלוי. כל השאר, אכתוב כי בא לי. לדיון, לשיחה, להתלבטויות פילוסופיות - אל תיבהלו.

ועכשיו לסיפור.

ביום ד הייתי צריכה לעבור טיפול, הטיפול השני. בבוקרו של יום ד הייתי מחוייבת לתת הרצאה על הנושא "שווים פחות, שווים יותר, ועל מה אסור לוותר?" הרצאה שעוסקת בצדק חברתי, ובראיית הזולת.

מראש אמרו לי, שכשבועיים אחרי הטיפול הראשון שערי יישור. ואני פחדתי שאקום בבוקר ההרצאה, לפני כמאתיים איש, ובדיוק, בדיוק אז, אהפוך בן לילה לקרחת.

חוץ מזה, הרי ברור לכולנו שאני מעדיפה להחזיק חלק מהמושכות בידיים שלי, ורציתי להוביל את התהליך ולא להיגרר אחריו.

קבעתי לכן תור לספר ליום ג', לתספורת, לגילוח, ולהתאמת הפיאה. קצת חששתי שאני מקדימה את המאוחר, כי ראשי עדיין היה מלא תלתלים, וחשבתי שאולי...אולי לי בכלל לא יישור השיער. התייעצתי עם האחות האחראית, והיא אמרה לי שבכל עשרות שנותיה שם, באונקולוגיה, רק ילדה אחת נותרה עם ראש מלא, ושזה הגיוני בהחלט להתכונן מראש.

בבוקר יום ג הלכנו לעשות בדיקת דם לבדיקה גנטית, אחר כך הלכנו לחגוג בארוחת בוקר נפלאה ויפיפיה במלון דניאל מול חלון גדול הצופה לים של הרצליה. איזה ים שקט, איזה חול צהוב, כחולים משתלבים ויפים, שמים ומים נפגשים, ואנחנו אוכלים ונהנים, מהעכשיו, מהרגע, היחד, מתנת הילדים שלנו ליום הנישואין שלנו שהיה כבר לפני כמה חודשים אבל לא הספקנו לחגוג בצוק העיתים (או הצימרים וסיציליה והכל - לבחירתכם...).

ואז...נסענו אני ובעלי לספר. שם נפגשנו עם חברתי מהבלוגיה - הצלמת יעל ברזילי שכותבת עכשיו יותר בפייסבוק ובסלונה ופחות כאן - שיחד איתה אני מתעדת את התהליך שאני עוברת. ברגישות ובנחמדות, בהקשבה. בעין אמונה ושיחה מעודדת היא מלווה אותי בזמן האחרון.

הגענו לספר/עושה הפיאות. הייתי נרגשת ודואגת, לחוצה ורוצה כבר לראות "איך זה", אבל נחרצת ומובילה. מראש דיברתי איתו שאני רוצה לבוא עם מלווים ולחוות חוויה מסוג אחר.

הספר, אלי כהן -פיאות, הסכים לקחת חלק בדרך הפעולה שלי. 

ישבתי על הכסא, ובעדינות בעדינות, הוא התחיל לספר אותי, תוך שהוא מראה לי שהשיער אכן לא כל כך נעוץ היטב בקודקודי. יותר ויותר הוא סיפר קצר וקצר, ואני התבוננתי, צחקתי, והצטלמתי. זה די נחמד היה הקצוץ הזה...!

בעלי היה לצדי, ויעל צילמה, ושאר הנשים שוחחו איתי על הסימפטומים, על הטיפול, על התספורת. הספר דיבר ושיתף שוחח והצחיק, ובסך הכל הייתה תספורת נעימה. הגענו לשלב התספורת באמצעות המכונה, לקצר קצר מאוד...

גם זה היה נחמד! ואז, הוא הציע לי שלפני שנגלח, נתפנן, ונצבע את השיער בוורוד. סתם בשביל הקטע. אז צבענו. והיה משעשע, ושוב תמונות ל"בוק" שלי...

ואז, תוך כדי חפיפה, בלי שאני לגמרי רואה, הוא גילח אותי. ועצרתי,ואמרתי לו שאני רוצה לראות, והצצתי...זה היה יותר משונה, ויותר מפחיד. כל הדימויים והקישורים בין "סרטן" לקרחת מציפים בן רגע. אבל לא נתתי להם. לא איפשרתי להם להפחיד אותי. אני הרי עושה, מובילה, מתפננת, מצטלמת. הכי טוב שרק אפשר והכי בעדינות וברוח טובה.

התיישבתי מול המראה, קרחת. מהר מהר הוא הניח עלי את הפיאה שהכין לי מראש, לבנה ויפה, מתולתלת וארוכה, והתחיל להתאים לי אותה.

בינתיים, לאחר כמה כוסות מים, החלטתי שזה עוד לא זה, ויש מה לעשות, והתחלתי למדוד בשביל השטותיות את כל הפיאות שהיו לו במספרה. בלונדינית, שחורה, מתולתלת חומה ומה לא. איזה מין חוויה משונה של חילופי דמויות - כל אלו יכולות להיות אני? אל דאגה, יש גם תיעוד...

ואז בחזרה לפיאה שלי, שאיתה אני הכי אני. "אומרים שאני אינני אני על כן אני נבהל, כי אם אני אינני אני אז מי אני בכלל?" (קונילמל, מי שזוכר).

יותר משעתיים אלי כהן הנפלא סיפר והתאים ופנפן ותלתל והראה וכיוון, עד שהכל יצא נהדר. קיבלתי הוראות שימוש, ומחוייכת יצאתי עם המלווים הנהדרים שלי לשתות מיץ. בחוץ. והשמים לא נפלו.

אז ככה אני נראית עכשיו, נושמת, באוויר, בין אנשים, עם מיץ תפוזים. 

וזה בסדר. גם המלווים הנאמנים שלי אמרו לי. זה בסדר. אף אחד לא מסתכל עלי. אני לא נראית משונה. איזה יופי.