עכשיו זה הזמן שלי

אז יש לי קצת חוסר סבלנות, ואי חשק. מין ירידה כזו בהתלהבות, באנרגיות, וזה אומר, שאני גם לא קוראת מי יודע מה ולא צופה בסרטים ארוכים מי יודע מה, ואפילו לא מצליחה לעדכן כאן.

והנה, הבלוגר, חומות של תקווה, דרש בשלומי כאן, שוב, והניע אותי לפעולה. תבורך!

איכשהו הכל באמת יותר איטי קצת, אני עייפה יותר, מנסה לנוח ולישון, לילות ללא שינה, ושינה מדי פעם ביום, תגובות מגעילות לטיפול, בחילות, אבל בסך הכל, אני מתפקדת היטב. 

אם יש עבודה - הרצאות או סדנאות, אני הולכת ומבצעת, אבל אני לא יוזמת שיווק. גם לזה יגיע הזמן הנכון. אני נפגשת עם המוני חברות, שכולן, וותיקות וחדשות, קרובות ופחות קרובות, נחלצו להוציא אותי, לתמוך, לעודד. היופי והטוב במיטבו. מחמם לב, מעודד, משמח, מראה את העולם היפה שישנו, ושרק צריך לגרד טיפה, והוא עולה במלוא הדרו.

אני מנסה להוסיף דברים אחרים שאינם שיחות חולין בבתי קפה, כי אני שוחקת את עצמי בהן. אני מנסה לחשוב על דברים שונים של טעם חדש, במגבלות המוטלות עלי.

ויש כמה כאלו, אכתוב בנפרד בפוסטים אחרים.

בסך הכל, באמת, באמת, זה דבר שניתן להכיל אותו, להתמודד איתו, ויש בו גם הרבה נקודות של שמחה ואור, תמיכה ועזרה, מהמשפחה, מחברים ומחברות. אני מרגישה בהחלט שאני מתקדמת יפה, קצת יותר משליש...של הכימותרפיה, אבל הדרך עוד ארוכה

ואחרי העדכון הזה...להגיגים של היום.

הילד הזה הוא אני 

מילים: יהודה אטלס

אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר 
ממקומות אחרים וגם פה מהעיר 
הייתי רוצה שידעו כולם 
שיש ילד אחד בעולם 

והילד הזה, הילד הזה 
הילד הזה הוא אני 
והילד הזה, הילד הזה 
הילד הזה הוא אני 

ומסתבר, שהגוף הזה הוא אני. כבר חמישים וארבע שנים אני מסתובבת בעולם באריזה הזו, בגוף הזה, והוא אני. והוא משפיע על התנהגותי, על תפיסת עולמי. על מי שאני, מי שאחרים תופסים כאני, מי שהעולם חווה כאני הזה שלי.

וכנראה, להיות מטר וששים, זה אחרת מלהיות מישהו המתנשא לגובה ניכר, וכניסתו לחדר מורגשת. כנראה, היותי אישה - בגוף של אישה, מביא לתגובות שונות מאשר לו הייתי גבר.

כנראה היותי צעירה שונה מהיותי בעלת שיער שיבה (נו, גם זה כבר לא), וכשפתאום עוצרים לי במעבר חציה אני מחייכת בליבי, הרי זו אותה אני, רק עם רעמה לבנה. 

היותי צברית, לבנה, שונה ומשנה את התהלכותי בעולם - לו הייתי ערביה ישראלית, לו הייתי בת עדות המזרח, לו הייתי אתיופית, עולה חדשה, לא משנה מי הייתי בפנים, בתוכי, העטיפה הזו משפיעה על ההתנהלות שלי בעולם, התנהגות העולם כלפי, ותגובת שרשרת שלי כלפי העולם. 

וכל זה שקוף בעצם ולא ניכר בתוכי שלי. צריך מודעות לכך. צריך הבנה שזה כך.

אחותי הבכורה, זיכרה לברכה, חלתה בשיתוק ילדים במגפה שהייתה בארץ ב 1950. כמעט כתבתי, הייתה חולה בשיתוק ילדים, הייתה חולת פוליו. מי שקורא כאן והכיר אותה יודע שהיא לא הייתה חולה. למרות הקשיים הפיזיים, לא היה איש שיכול היה לראות בה חולה, נכה. היא יזמה ופעלה, בחריפות, בחוכמה, בחן, ביכולת חברתית מרשימה. הקימה בית לתפארת, הביאה לעולם שלושה ילדים שקיבלו טיפול נהדר ממנה ומבעלה, עבדה, יצרה, פעלה, ותמיד עם נחישות וחיוך. לא, היא לא היתה חולה, היא לא הייתה נכה. מעולם.

אבל כשהיה לה יותר קשה, בטיולים  שתמיד אירגנה ויזמה, במקום שבעלה יקח אותה "שק קמח" "אב-יויו" במקומות שהיה קשה בהם, היא נעזרה בכסא גלגלים מיד שרה.

לא אשכח איך בתדהמה היא סיפרה לי, שברגע שישבה בכסא גלגלים, ובעלה הוליך אותה, המלצרים במסעדה שאלו אותו (!) "ומה היא תאכל, מה היא תשתה?"

פתאום, היותה בכסא גלגלים העיב על הרעננות, החכמה, הנחישות. האחרים תפסו אותה אחרת.

הנראות שלנו בעולם יוצרת סטיגמות מעוותות כלפי חוץ, ובוודאי אינן משקפות ולו במעט את התוך שלנו. אנחנו בפנים, שונים ממה שמוקרן החוצה, והתגובה החיצונית כלל לא לוקחת בחשבון את מה שמסתתר בתוכנו. את הילד הזה, שהוא אני. הילדה הזו, האישה הזו, שבפנים.

וכעת, הגוף החולה, שלי. אני מקווה שהגוף לא באמת חולה, אלא שהטיפולים מחלים אותו, ושכשאסיים אהיה שוב בריאה כשור, והטריאתלון הבא כבר בתוכניות וסין, וארגנטינה, ומי יודע מה.

אבל כרגע, פתאום מה שמגיבים אליו, הוא הגוף החולה. ואני מגיבה בחזרה. וזה חשוב שמתעניינים, ושואלים, אבל אני, אני לא רק זה.

אנשים נזכרים בי בהקשר הזה. חושבים עלי בהקשר הזה. ואני רוצה כל כך שייזכרו בי בחיוך שלי, בעניין שאני מעוררת, בהרצאות שאני נותנת, בחברות שלי, ולא דווקא דרך התיווך של "זה". וזה לא מתאפשר. זה לא מתנתק. הגוף חוצץ, ביני, הילדה, האישה, החברה, האדם, הרוח החופשית שאני, לבין הסביבה, ומכתיב התנהגות, תגובה תגובתיות נגד. הכל. 

תנסו לחשוב על עצמכם כך. מה מתווך ביניכם ובין העולם שסביבכם. מה מניע את העולם. החליפה היפה, המגדר? האוטו שמייצג אתכם?

וקראו את דברי נעמי מורביה, החיים מגובה מטר, לקראת יום זכויות האדם. וחישבו על אנשים עם מוגבלויות, או אולי גם זה לא נכון לכנות אותם ככה. אנשים אחרים. שונים מכם, כפי שאתם שונים מהם. כל אחד מאיתנו שונה, בחיצוניות שלו. ומה אנחנו בפנים?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4461802,00.html