עכשיו זה הזמן שלי

אז ככה.

עברתי חמש שמיניות. בטיפול החמישי החליפו לי חומר בכימותרפיה. עברתי לחומר שנקרא טקסול. זו התוכנית, ארבעה טיפולים מסוג אחד, וארבעה מסוג אחר.

די נתנו לי להבין, גם בבית החולים, וגם נשים שעברו את זה, שהטיפולים הללו יהיו הרבה יותר קלים. ו...

לא. האמת היא שהטיפול החמישי היה הקשה מכולם. סבלתי מכאבים קשים, והאמת, תענוג מפוקפק למדי. אבל עברו עוד כמה ימים, ועכשיו, אני מבסוטה ומרגישה הרבה הרבה הרבה יותר טוב.

חבל רק, שכבר, אוטוטו עוברים שבועיים, וביום רביעי...שוב אקבל טיפול, ושוב מכה על הראש. אבל הפעם אני מצויידת בכדורים חזקים נגד כאבים, ואם הם יגיעו, אני כבר אראה להם!!

וכמיהה לנשגב...

אתמול ערכנו פקניק ביער קנדה לכבוד יום ההולדת של בעלי, המשפחה הגרעינית ובני הזוג של ילדי הבוגרים. היה קרררר, שמש בוגדנית, כייף לא נורמלי, שמתי טונה של קרם הגנה (הרי אני לא אמורה להיות בחוץ) וישבנו בצל.

ואחר כך...אחר כך הילדים הזמינו את בעלי לקונצרט של הרקוויאם של מוצרט במנזר בלטרון. 

הכנסיה שם לא מהיפות שיש, אבל יפה כל כך. האווירה, הגינה, הנוף, החלונות, המדרגות המובילות פנימה, הכל מכניס לאווירה. הקונצרט היה מקסים, המקהלה שרה נהדר, והייתי במצב רוח מתאים למלא את הריאות בצלילים הקסומים של מוצרט, ובקולות החודרים ללב.

לו הייתי בת אדם יותר רוחנית, לו הייתי דתיה, לו ידעתי איך להכיל את הקדושה הזו. אני יכולה להתפעל, לחוות, להתרגש, לדמוע, מיצירה מושלמת, מספר מופלא, מתמונה, מאומנות נשגבת. לו יכולתי לשחרר את המוח קצת יותר ולגעת בנשגב הזה. ברוח הזו, בנשמה הזו. אבל אני לא בת אדם מאמינה. אני יכולה לחוות הכל רק במסגרת הקדושה שבארציות, באנושיות, בגאוניות, במגע ובהדהוד שזה עושה לנו כבני אנוש. כיצורים חיים. וזה מופלא ונהדר בעיני, אך הכמיהה, הכמיהה לעוף יותר, לתת לעצמי דרור לנשגב, אוי, היא כל כך כואבת, ובלתי אפשרית.