עכשיו זה הזמן שלי

אז זהו שמו של הבלוג. וכעת, עם ההתפלספויות וההגיגים שלי, אני רוצה לבחון את מילות השם אחת לאחת. מה הן אומרות. מה הן מסמנות. מה הן בשבילי.

עכשיו. מה זה עכשיו. עכשיו היום, הדקה הזו, התקופה הזו? ברוח השורה עלי, מרבית הפעמים כדאי ממש ש"עכשיו" יהיה דקה. שניה. אם אני עושה חיתוך של העכשיו לחתיכות קטנות של ממש, כמעט כל אחת מהן ממש משמחת לב. הרף עין, של נשימה טובה, של פעימת לב או החסרת פעימה בשביל התרגשות והתלהבות של רגע. עכשיו. 

אם אני מרחיבה את טווח העכשיו למשך ארוך יותר...אז התקופה הזו בעצם לא בדיוק מהמוצלחות ביותר שיש לי, אתם יודעים, נכון? אם כי, באמת, כל כך הרבה דברים מקבלים פתאום פרופורציה אחרת, כל כך הרבה דברים נראים פחות חשובים, או יותר חשובים. כל כך הרבה חום ויחס ושמחה אני זוכה לקבל. גם במשך הרחב, גם לאורך עכשיו, מובחן ושונה כזה. עכשיו של פלנטה אחרת.

כמו בכל יום ראשון נפגשתי היום עם קבוצת הנשים שאני מנחה בהתנדבות כבר חמש שנים. כן, אותה קבוצה שעליה אסתי/קורדליה יצרה את הסרט "חדר משלהן". בעכשיו הזה, אנחנו נפגשות, ואני מקבלת מהן תמיכה שלא תשוער. כל כך הרבה עזרה ואהבה, רוח גבית ועידוד. היום נפגשנו בביתה של אחת מהן. בעלה, שהוא דיג, יצא הימה, לדוג לקבוצה דגים, לפנק אותנו. לפנק אותי. הוא יודע שאני טבעונית, ולי הוא טרח והכין צ'יפס, וסלט, אחרות הכינו צ'יפס, ובורקס תפוחי אדמה, והיה חומוס טוב, ועלי גפן, והרבה רצון לתמוך ולפנק, לאהוב ולשמח. והרבה איחולים וברכות, והרבה פשטות של חברות ואהבה. איזו שמחה, איזו תמיכה. תבורכנה, ויבורך גם הוא. למותר לציין שהן ארזו צלחת גדולה וגדושה בברבוניות ומושט צ'יפס ובורקס גם לבעלי. שיהיה. שיהיה לכולנו טוב וטעים.

"זה" - מה הוא הזה הזה. מה בעכשיו הזה אפשר לידע, ולהגיע שהוא "זה". מגוון גדול כל כך של התנסויות וחוויות. זה-ים רבים ביותר. אני לא יודעת על מה לשים את האצבע. מה הוא הדבר החשוב, המשמעותי. ה"זה". אולי אי אפשר בגלל לדרג את הדברים. אולי הכל חשוב. הכל משמעותי. הכל בעל חשיבות, פשוט בעצם היותו. בעצם היותי בו.

"הזמן" "שלי" - בעלי אומר, שכשהולכים לצבא, הזמן הוא יותר לא שלך. אתה שם, וזה מה שזה. הזמן הוא של הצבא. אתה לשירותו. תמיד. אז כך זה גם בעת מחלה. בהליכה לבית חולים. בטיפול. הזמן הוא לא שלי. הוא הופקע ממני. יותר אני לא מנהלת אותו. הסטטוס, החולי, הטיפול, התור, כל אלו מנהלים אותי. ואני זורמת. וזה מה שיש. פשוט, להמשיך. אני על הרכבת הדוהרת הזו, ולא אוכל לרדת ממנה עד אשר אגיע לתחנה. אז, כדאי לפחות לנסות לעשות את המיטב, כל עוד היא שועטת בעליות ובמורדות שלה. להתבונן בנוף, לשוחח עם האנשים. לתהות. לפתור. להתלבט, להחליט.

אולי זה באמת הזמן שלי, בכל זאת. הזמן שבו אני מגיעה לתובנות בעלות משמעות על עצמי, על החיים? זה הזמן שלי, כי אני יודעת להעריך אותו, ולהבין את חשיבותו? זה הזמן שלי, כי אני מבינה סוף סוף, שרק אני אדונית/גבירה לחיי? רק אני קובעת את ההחלטות החשובות באמת? זה הזמן שלי, כי רק אני צריכה לשים עצמי במרכז הבמה, לדעת שאם לא עכשיו אימתי, ושזה תורי, שאני במרכז, ושאני חשובה באמת באמת, לעצמי, ולאחרים, עכשיו ובכלל?

עברתי שלושה רבעים. כואב, לא נעים, מציק, אבל כבר שלושה רבעים. יש. בישורת האחרונה. מקווה שהטיפול הבא יהיה יותר קל. בינתיים, זה לא תענוג...אמנם אני עם כדורים חזקים נגד כאבים, והם מקלים על המצב בהרבה, אבל זה לא נחמד. הבוקר הרציתי מול מאתיים אנשים ויותר, חששתי שלא אוכל להתרכז, שיכאב, שהקול יבגוד בי. ישבתי כל ההרצאה. הצלחתי להרצות ככל הנראה בהתלהבות המתאימה, והייתי ככל הנראה הגיונית ומעניינת. אנשים נגשו להחמיא. איזה יופי. אני מרגישה שעברתי את היום הזה בהצלחה רבה. מחר, יום חדש, ואני מקווה שכבר לא אצטרך את הכדורים. תחזיקו לי אצבעות.