עכשיו זה הזמן שלי

טוב. אז לפני כמה שבועות שלחתי בדיקה יקרה מאוד (17,000 ש"ח!!!!!!!!!!!) להולנד. הבדיקה אמורה לראות אם יש טיפול כימותרפי ספציפי שיתאים יותר מהטיפולים הקונבנציונאליים לגידול שהיה לי.

מאחר שנותחתי, והגידול הוצא בשלמותו, ולא מצאו כל הוכחה להימצאות שלו בבלוטות הלימפה, התיקווה היא שאין שום תא שהתפלח לגוף ושלא תווצרנה בעתיד גרורות. אבל סוג הגידול שהיה לי הוא סוג שאינו מגיב לשום טיפול הורמונלי או ביולוגי, מה שלא מאפשר מתן תרופות מונעות לאורך שנים, והוא נחשב ליותר אגרסיבי.

על כן, אני מקבלת את הכימותרפיה, כמניעה, ואת הכימותרפיה הכי חזקה שניתן. 

ופתאום, מאוחר מאוד בתהליך, נודע לי בייעוץ עם רופאה מובילה בתחום על הבדיקה הזו. התלבטתי בטפשותי הרבה והפסדתי שבוע או יותר נוספים בהתלבטות אם לשלוח את הבדיקה או לא - כל כך יקר, ומאוחר, וכבר כמעט אין  טעם בסוף הכימותרפיה - עד שהחלטתי שלא משנה מה, אם יש חומר נוסף שעשוי להועיל ולמנוע גרורות (שחס וחלילה לא תיווצרנה) הרי למען חיי אני צריכה להחליט ולבצע. ושלחנו את הבדיקה.

התוצאה הגיעה, והרופאה צלצלה להגיד שיש חומר נוסף, שיכול להועיל. אמנם נותרו רק שלושה טיפולים היא אמרה, אבל, כדאי. מיד היא שלחה לי בפקס המלצה שלה, שאעביר לרופאים המטפלים במרכז הרפואי בו אני מטופלת. 

למחרת, בדחילו ורחימו, הלכתי עם ההמלצה אליהם. הם שקלו את ההמלצה, התייעצו ביניהם, לא הקלו ראש, נדמה לי, וסרבו להוסיף לי את החומר. זה לא בהתאם לפרוטוקול של הטיפולים שלהם.

ואני, נלחצתי. שלחתי לרופאה הממליצה מייל, היא שוחחה עם ראש המחלקה שבה אני מטופלת, אך הם סרבו להוסיף את החומר.

אני - בין שני מרכזים רפואיים, הטובים בארץ, בין המומחים הגדולים ביותר בתחום. גוג ומגוג רפואי. מה עושים?

הרופאה הממליצה שטרחה כל כך והייתה משוכנעת שכדאי שאוסיף את החומר, מול הסירוב לשנות את הפרוטוקול. נדמה לי, שהיכולת לצאת מהקיבעון, ולפרוץ גבולות, ולנסות להילחם בכל הכוח (במיוחד אם אני מסוגלת פיזית והגוף שלי יוכל לשאת את התוספת בחומרים, ורוצה, והבהרתי את זה בכל פה, למרות הסבל הנוסף) היא הדרך הנכונה. 

ואז, הגעתי לגוג ומגוג הפסיכולוגי. 

הרופאה הממליצה הסכימה ביום ד בבוקר, ביום בו אני אמורה לקבל את הטיפול, לאחר ששוב שוחחה עם המחלקה בה אני מטופלת ולא הצליחה לשנות את רוע הגזירה, שאגיע אליהם לקבל את הטיפול. בשבע בבוקר היא צלצלה אלי, ואמרה שתדבר עם המרכז שלי, ובתשע, צילצלה להגיד שקיבלה סירוב, ושאני יכולה לקום ולהגיע אליהם...

פחד. 

פסיכולוגיה, קיבעון, יכולת להחליט מהר, לשנות את המהלך כולו, הרפואי, הטיפולי. לעזוב מקום שכבר מוכר לי, מקום שהיו בו נחמדים אלי, טיפלו בי במסירות, להגיד להם שאני מעדיפה דעה אחרת, שאני סומכת, באינטואיציה שלי על הרופאה האחרת. שאני שוברת את הכלים.

אבל זו החלטה חשובה. על החיים שלי. על הטיפול הרפואי שלי. לרצות אותם, שלא יהיה לי נעים? לפחד משינוי? מה קורה לי? הנה זה דפוס התנהגות שאני כל כך מכירה, והנה, כעת, ברגע אמת הוא מרים ראש, ואני צריכה להבין שכאן, זה כבר לא משחק. מיד בשיחת הטלפון הסכמתי לבוא אליה. 

מיד אחר כך טלפנתי לקופת חולים כללית, ומיד שלחו לי בפקס טופס 17 נוסף.

מיד השארתי הודעה שלא אגיע לטיפול באותו יום במחלקה בה אני מטופלת. (אני מתכוונת לנסוע לשם בשבוע הבא עם שי לאחיות הנאמנות והמסורות, וגם לרופאה שטיפלה בי, ולהודות על מה שעשו עד כה - הן לא אשמות שאני החלטתי ללכת בעקבות דיעה אחרת, והן בוודאי התכוונו ברצינות רבה לטובתי גם כן).

ונכנסתי עם בעלי לאוטו, ונסענו רחוק, למרכז הרפואי האחר. שם ידעו על בואי, קיבלו אותי מאוד יפה, בסבר פנים יפות, וברצינות רפואית, חיברו אותי לאינפוזיה עם כל הרעלים/תרופות שרקחו לי, ו...נקווה שיהיה רק לטובה.

ברור שזו תוספת של קושי, ברור שאם אעמוד בו, יש בו אולי תוספת של תועלת אבל לא הפחתה של תועלת, וברור, שגם נפשית ופסיכולוגית התעצמתי אתמול. הצלחתי לקחת החלטה על חיי, על גופי, בלי להתחשב (טוב, עם להתחשב ולהבין שזה לא מה שחשוב) לא באי הנעימות, לא בהפסקת תהליך באמצעו ושינוי כיוון, בהבנה שאצטרך להתרגל שוב ללא מוכר שכל כך מאיים עלי, כי ההחלטה חשובה וגורלית. אני מבסוטה. בלי שתגידו, אני מוחאת לעצמי כפיים. הפעם. אני בעצמי נותנת לעצמי מחמאה על כך, גם זה שינוי בשבילי. 

רותי, כל הכבוד לך, מרותי.