עכשיו זה הזמן שלי

אז פורים היה, ועבר.

כבר כמה שנים שאני אפילו לא קונה חומרי גלם לעשיית אוזני המן.

סבתא שלי הייתה עושה אוזני המן, עם מילוי חלומי, של שזיפים שחורים, מיובשים, צימוקים, וקליפת לימון. מדי שנה היא הייתה שולחת לנכדים בכל הארץ קופסאות נעלים ארוזות היטב, ובפנים הממתק הפורימי האולטימטיבי.

מאוחר יותר, לאחר שהלכה לעולמה, היינו יושבים אמא אבא ואני, הצעירה במשפחה, ועושים אוזני המן בבית שלנו. מוציאים את הגרעינים מהשזיפים המיובשים, טוחנים את כל הכבודה, שוטחים בצק ועושים צורות של עיגולים עיגולים בכוס, וממלאים. הריח, הריח והטעם באפי.

כשהייתי צעירה יותר, הייתי עושה עם ילדי אוזני המן. עם השנים הייתי קונה את החומרים, ולאחר החג היינו מחסלים אותם כפי שהם...צימוקים לחוד, שזיפים לחוד...ובשנים האחרונות הפסקתי לקנות....והשנה, אפילו לא התחשק לי...

כשהייתי ילדה/נערה הייתי מתחפשת בכל פורים. לא תחפושת אחת. המון תחפושות. לא תחפושת קנויה, או תפורה. אלא מכל הבא ליד. הייתי אוספת כל מה שהיה בבית, ושמה על עצמי. מפלרטטת עם המראה, מוסיפה קצת, גורעת קצת, מורחת צבע פה וצבע שם, עוטה הבעה משונה, ויוצא לבמה, לרחוב. כל כך אהבתי את זה. 

כשהתבגרתי קצת, נהגתי להתלבש בחיי היום יום בדרכים לא לגמרי מקובלות - עם כובעים, עניבות, צעיפים, איפור. איכשהו, הפסקתי, לאטי, והפכתי להיות יותר מרובעת וקונבנציונאלית. התאמתי את עצמי לסביבה, לסטטוס, לבעלי שהעדיף אותי עם בגדים מחויטים ועדינים...

האש בוערת בי, ואני בהחלט מתכוונת לשנות. להתלבש שוב אחרת, ססגוני יותר (שמתם לב שבחנויות למידות גדולות מוכרים רק אוהלים שחורים, למשל?) אז מראשית הטבעונות, ועד היום - כולל כמה קילו נוספים בגלל הטיפולים המגעילים - ירדתי 20 קילו. כמובן בעזרת הטריאתלון והכל. אז...כשארגיש יותר טוב, אוריד את התחפושת המהוגנת, ואחזור לתלבושות המשונות הססגוניות, בעלות האופי שאני אוהבת. איפה אמצא אותן? אלוהים גדול.

ביום החג של פורים, בארבע אחרי הצהרים, צלצלה אמא שלי המדהימה והנהדרת. היום יש לה מסיבת פורים, ולא, היא לא תתחפש, אין לה כלום בבית, ולא, היא לא יודעת מה לשים על עצמה.

שמעתי שקצת בא, לה, קצת מתחשק לה, בגיל 92 להתפנן...שאלתי אותה אם יש לה מכנסיים שחורים, יש! ז'קט שחור? יש! חולצה לבנה? יש! כובע שחור או דומה? לא....אבל לכל החברות הדתיות שחיות בדיור המוגן איתה יש מלאי כובעים מוצלחים. 

הצעתי לה לשאול כובע, לשים לעצמה שפם (לצייר או להדביק) לקחת את מקל ההליכה שלפעמים כשהיא לא בטוחה בעצמה היא נעזרת בו, לסובב אותו בהיתוליות, ולהכריז - אני צארלי צ'פלין!

והיא, בלי להתבלבל, הלכה לחברה אחת ולקחה כובע, לחברה אחרת ולקחה שפם, והתחפשה, ונהנתה, ואפילו רקדה. איזו אמא דגולה, רעננה, עליזה ומלאת חיים יש לי. איזה אושר יש לי!

והייתם צריכים לשמוע את הצחוק המחלחל בגרון שלה, כשהיא ספרה לי את החוויות של המסיבה!