עכשיו זה הזמן שלי

אני יושבת לבדי, או בקהל, הלאפטופ על הברכיים, כן, אני יודעת שזה לא בריא, ואני מרוכזת במסך שלפני. קוראת, כותבת, צוחקת, דומעת, מתרגשת, מחייכת. אף אחד לא יודע, שאני כרגע, בזה הרגע, מנותקת מהעולם, ויושבת בחדר הוירטואלי שלי.

זה המקום הבטוח שלי. אף אחד לא מתערב לי כאן באמצע, מותר לי לכתוב מה שאני בוחרת. בכל שעה, בכל מקום, החדר שלי פתוח בפני. אני יכולה להיכנס בסערה בצער ובדמע, אני יכולה להיכנס בתשוקה בהתלהבות, בשמחה, בשלווה, בנחת. לבושה ומאופרת או זרוקה ומבולגנת. החדר שלי מקבל אותי כפי שאני. 

ותמיד יהיו בו חברים, שיאהבו אותי, שיתמכו בי, שיגיבו לדברי. לא יתפרצו מיד לתוך המשפט שלי. לא יפריעו. יקראו, בזמנם הם, בחדרם שלהם, ויגיבו. ויכתבו לי. 

וזהו מקום היצירה הסודי שלי. המגרה שלי. רק שכולם יכולים לחלוק איתי את נסיונותי בכתיבה. בכתיבת יומן רשת, בכתיבת דעות פוליטיות (קצת) ובכתיבת שירה.

וזהו חדר קסמים, שמאחורי לינק חבוי יש מעבר סודי לכל כך הרבה חדרים סודיים של חברים וחברות, שמאפשרים לי להיכנס לחייהם. מתי שאני רוצה. לקרוא, לשוחח, להגיב, לשמוח בשמחתם ולתמוך בשעת צערם. והדלת נפתחת בפני והנה אני בחייהם. ככה סתם.

אל תסגרו לנו את הקהילה שלנו. אל תסגרו את הדלתות החבויות לנפשם של אנשים, כל אחד לעצמו, וכולנו בינינו, בין זה לזה, קשרים של חיים, של שנים. אל תסגרו את ישראבלוג. זה החדר הוירטואלי שלנו, זה הבית שלנו.