עכשיו זה הזמן שלי

אז אולי זה קיטש. אבל אני אוהבת כל כך לבשל לפסח לצלילי כנר על הגג. העיניים שלי דומעות משלושת הבצלים של הגפילטעפיש, משני בצלי הענק של הכבד הקצוץ, הגרון נצרב מהשום והחומץ שבחסה, והדימיון מעלה דמעות כשאני נזכרת באבא שלי שהיה מגרד חזרת אמיתית לחזרת הקנויה כדי שיהיה יותר חריף. וגם, השירים הללו, על הילדים שבגרו (שקיעה זריחה) על הבת שעוזבת לגור עם החבר שלה הקומוניסט בסיביר, והזוגיות הזו של אחרי 25 שנה. אנטבקה, העיירה העלובה, שכל קישרי החיים בה, מחוברים במסורת, ביחסים בין בני אדם, בטעמים ובאוכל. והאוכל שלנו טעים לי כל כך, אפילו שהוא עשוי מקרפיון שיש האומרים שאין הוא שווה בדייג בכלל, ואפילו שהוא עשוי מלחם עוני ומחלקים פנימיים של עוף.

כבר שלוש שנים אני טבעונית. מבשלת, נזכרת, דומעת, אבל לא אוכלת...

חג שמח לכולכם, עם מפה לבנה, עם סידור יפה של השולחן, עם המשפחה המסבה ביחד, עם הקטעים המשפחתיים. אצלנו תמיד אני שוכחת להכין מי מלח, ובראשיתו של הסדר רצה מהר למטבח להכין.

כשאני שמה את הקניידלאך במים הרותחים אמא שלי מציצה עלי מהמטבח שבבית שלנו שהיה בירושלים, דואגת שהמים מבעבעים, ותיכף זה יגלוש.

כשקוראים את ההגדה, אבא שלי קורץ לי בכל שורה שהוא הקריא בצחוק בהיפוך "עיניים להם ולא יראו אוזניים" "להם ולא ישמעון אף" והנגינות, של סבא סשה והשירים והקולות המסתלסלים.

אני אוהבת את פסח, את ליל הסדר. במינון שלי, בכמויות שלנו, בקריצות המשפחתיות - זר לא יבין זאת - וביופי שבלבן הלבן הזה שעטוי על הבית על השולחן ועל הבגדים של כולנו.

חג שמח.