עכשיו זה הזמן שלי

היום הבנתי את הספר "בעקבות הזמן האבוד" של  מרסל פרוסט. אמנם לא קראתי את כל כרכיו, הם עדיין ליד המיטה שלי, אבל לפחות חלק מהם צלחתי. שם, בעקבות ריחה של עוגיה מדלן נזכר המספר בילדותו.

היום ביקרתי אצל אחותי. הבת שלה הביאה לה לליל הסדר ענף של שיח הלילך, שפורח לקראת פסח בגן ביתה.

הרחתי, וכל ילדותי אפפה אותי.

השיח בעל העלים הירוקים כהים, פורח לקראת פסח בפריחה עדינה עדינה, סגולה. וריחו, ריחו כריח גן העדן של ילדותי, בבית הורי בבית הכרם בירושלים.

להרף עין הייתי שוב אותה ילדה קטנה, משתוללת על הדשא בבית הורי, כשריחות האביב סביבי, מתרחצת בבריכת הגומי עם אבא שלי שאהב להשתולל עם הילדות - אנחנו - ובהמשך עם הנכדים, משפריצים זה על זה בצינור, כשאמא מחכה לנו עם מגבת וארוחה נהדרת מוגשת תמיד בצורה כל כך מעוצבת ויפה. הביצים הקשות עם המיונז והזית השחור, כבד קצוץ ופלחי עגבניה, או כל מאכל אחר, שתמיד הוגש לתפארת.

אחרי שהשתוללנו על הדשא, היינו משתזפים, אבא שלי ואני, זה לצד זו על שתי מגבות, - 7 דקות על כל צד. שלא נישרף.

שעות הייתי יושבת על המדרגות של הבית "ועובדת איתו" בגינה. הוא - מסקל אבנים, ותולש שורשים של האורנים, שאולי באדמת הטרשים של ירושלים יצמחו פרחים משמחי לבב, ואני, חופרת ומדברת ומבלבלת לו את המוח. הוא מזיע, ואני מדברת. שעות היינו עובדים ככה בגינה. שעות.

אני לא זוכרת אם כבר העליתי כאן את הזיכרונות הללו, ויש עוד רבים יפים ומרגשים אחרים. אבל את הכל החזיר לי - פרח הלילך.

אמא שלי, שהייתה היום גם היא אצל אחותי לכבוד החג, הייתה ועודנה תמיד מסדרת פרחים באופן משובב עין. תמיד היו פרחים יפים - לא סתם, "לתקוע אותם בואזה". צריך לתת להם מרחב מחיה, לסדר אותם. וכמה כשרון ואהבה לפרחים תמיד היו, ועדיין יש לה לאמא שלי. 

כשהייתי בת חמש, היא ואבא שלי נסעו לקונגרס מקצועי למזרח הרחוק, והיו גם ביפן. שמעו, בימים ההם לא הרבה ישראלים טיילו ביפן...ואמא שלי חזרה עם האהבה הגדולה שלה לסידורי פרחים יפניים. כמה יופי יש בסידורים הללו. לא סתם, תוקעים פרחים בואזה. לא סתם, שותלים בגינה. הכל עם נוי ויופי. 

וריח האביב, ריח הלילך, מעורר בי זכרונות אהובים מתוקים מרירים. זכרונות של ילדותי שאיננה, של טעם גן העדן.