עכשיו זה הזמן שלי

כבר סיפרתי לכם כאן - מזמן - על עץ הצאלון עם הצמרת הרחבה, הפרחים הצהובים המרהיבים, והעלים הקטנטנים שנושרים ממנו בסתיו כל שנה לגינה שלנו.

העץ גדול, יפה, מחמם את לבי ומצל על ראשי, ומלכלך מלכלך מלכלך את הגינה הקטנטנה שלי שלמרגלותיו.

בעלי שונא אותו. היה שמח מאוד לו הייתי מסכימה לכרות אותו. אבל אני - ליבי לא ייתן לי לכרות עץ. ועוד עץ כזה. למען שלום בית, ונhקיון הגינה, סיכמנו שכל שנה, אחרי החגים, נגזום את העץ ואת רעמת העלים המרשימה שלו, לבל ישרו לגינה.

גם השנה באוקטובר, גזמנו את העץ. גדמיו העצובים נבטו אלי מהחלון הגדול המוליך לגינה. ואני יודעת, שבמאי, הוא יתעורר לחיים, ויצמיח בין לילה ניצנים ומיד אחר כך ישלח את ענפיו החדשים הרעננים ויצמח ויגדל, ויצל על הגינה וישמח את לבי בכוחו, בלבלובו, ביכולתו להתחדש לצמוח ולחזור לחיים.

באוקטובר התחלתי את הטיפולים הכימותרפיים. גם רעמת שערי נגזזה, גולחה, ונשרה.

קדרותו של העץ קשתה עלי, בהביטי החוצה, ובהביטי במראה. ידעתי שיצמח, ידעתי שילבלב, וקיוויתי שכך גם השיער שלי.

מאי הגיע.

העץ מלבלב, מוציא מתוך גזעו האיתן את הענפים הירוקים החדשים, מצמיח עלים. שמח, חי, מסתכל לעתיד ופורץ כלפי השמיים שמעליו.

ב 17/4 עברתי את הטיפול הכימי האחרון. אתמול התחלתי את הספירה לאחור בהקרנות, מתוך 22 פעמים שנקצבו לי לטיפול סיימתי 12. נותרו 10. היום  בערב יוותרו רק 9...

וגם אצלי...ניצנים נראו בארץ, ואני הולכת כבר בלי הפאה.

מי שמכיר אותי - מגיב, חלקם בהתלהבות, וחלקם בבהלת מה, ומי שלא מכיר אותי, לא מסובב את הראש אחרי ברחוב. אני לא ממש מבהילה, כנראה.