עכשיו זה הזמן שלי

אז תמונה מאחור אני מעלה היום...ומהחזית, רק אחרי הסופ"ש

אז מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני, ואני לא מבהילה אותו!

אתמול היה יום ירושלים. אני, הרי, ירושלמית במקור. גדלתי בירושלים, ואני מרגישה ירושלמית למרות שאני כבר שנים רבות מאוד במרכז ובהרצליה.

במלחמת ששת הימים הייתי בכיתה ב'. ילדה בת 7. אני זוכרת את המלחמה, את ההכנות לקראתה, נדמה לי שאפילו כתבתי כאן על כך. אני זוכרת איך מילאנו שקי חול, ואיך הנחנו אותם על יד חלונות במרתף, איך הדבקנו נייר דבק על כל החלונות, איך התנדבתי בקופת חולים לספור כדורים ולשים בשקיות, ואיך הייתה אזעקה ושלחו אותנו הבייתה מבית הספר. 

אני גרתי מרחק 2 דקות מבית הספר, אך איש לא היה בבית, והלכתי למיקי, לשיכון הראל, וישבנו יחד במקלט אצלה, עד שבאו לקחת אותי.

ישבנו במקלט אצלנו, ואבא שלי לא רצה לשבת במקלט וישן בבית. וכמה דאגתי לו! והקולות של הפיצוצים ששמענו, והתנחמנו שזה קרוב נורא, וכנראה אנחנו יורים, בוודאי מהר הרצל...

ואיך בבוקר מוקדם מוקדם, קמנו ויצאנו לשדרות הרצל, שם הכביש היה מחורץ מכל הטנקים שעברו, והחיילים שלנו ישנו על המדרכה. ואיך הכנו להם תה חם, והבאנו להם, לפני שיצאו לקרב.

אני זוכרת גם איך התרגשנו כשהבנו שירושלים העתיקה בידנו. ואיך רצתי לכיכר דנמרק צוהלת וצוחקת, וכל מי שפגשתי בדרך שמע ממני את ההתרגשות והשמחה על הבשורה.

אני גם זוכרת את הטיולים בעיר העתיקה, והעטים בצורת מטריה -"שלוש בלירה, שלוש בלירה" ואת חוסר הפחד, גם שלנו, ולזכרוני גם של המוכרים בשוק. איזו תחושה נקיה.

אבא שלי היה מהנדס העיר ירושלים, בתקופה המפוארת והמלהיבה הזו. הוא היה אחראי על חיבורה של העיר, על פתיחת הציר דרך הר ציון, ממש לפני שבועות לפני העליה לרגל, להר הבית, בחג שהוא אחד משלוש הרגלים. כמה התרגשות, עשיה ובנייה הייתה בעיר, וכמה הרבה הוא תרם ועשה עם כל הלב לבנייתה. ירושלים היא שלי, ושלו, ושל כולנו, והלב מתרחב והזכרונות אהובים.

ואני גם זוכרת שדובר אז שאוטוטו יעשו משא ומתן, ויחזירו את השטחים ויהיה שלום...

והנה אנחנו חוגגים את יום ירושלים. אותה ירושלים שביבי כינה אותה הלב שלנו. ושלב לא חוצים. אף פעם. ואני חשבתי, שלפעמים, כשחולים, אז עושים ניתוח. וכורתים אברים, ומקבלים כימותרפיה כדי להוציא גרורות, ומנקים רעלים. ולפעמים כדי שהגוף כולו יחיה, ובעיקר שהנשמה תלבלב, מוכרחים לעשות גם ניתוח. וגם מעקפים ללב, לפעמים. וגם ויתורים כואבים. העיקר שהתחושה הנקיה תיוותר. ושיהיה בכל זאת...כבר שלום.