עכשיו זה הזמן שלי

אז כאמור, אני לא יודעת איך לכתוב על החוויות שחוויתי בצורה מסודרת. זה לא יומן לפי תאריכים, אלא - חוויות מתפרצות. 

והו הו, החוויה הזו, הצבעונית, המכה בחושים, החודרת ללב לנשמה ונותנת בוקס בבטן, היא מתפרצת. היא שואגת בשמחה.

הצבעוניות החמה של קוסטה ריקה על כל המנדלות המצויירות שלה, על גלגלי העגלות הגדולים מהעץ המצוייר, המסכות, הבדים והאריגים, התיקים והתכשיטים.  

הצבעים השמחים הללו חודרים דרך העיניים, דרך העור, דרך הנשימה. אני הלכתי בנשימה עצורה, מתלהבת, בולעת ובולעת את השמחה הזו. מדוע אנחנו כל כך סולידיים, כל כך מהוגנים, כל הצבעים מותאמים, כל הדברים מסודרים. איך אפשר לקחת את השפע הזה, להכיל אותו, לחוש אותו?

איך אפשר לשמוח בו, לפרגן לעצמנו אותו, לצחוק בכל הכוח, להיות חושניים, חושיים, נלהבים?