עכשיו זה הזמן שלי

מה יש בהם בסרטי וספרי פנטזיה שמושך אותי אליהם?

אין ספק שהסרט עשוי נפלא, הרפתקה מרתקת, קצבית, עם צילומים מרהיבים, עלילה מושכת ומותחת, וההקרנה בתלת מימד עושה את זה לחוויה הרבה יותר אמיתית. כאילו ישבתי שם, רכבתי שם, נפלתי, טיפסתי וטסתי עם הגיבורים של הסרט.

אבל החלק החשוב באמת בסרטי פנטזיה (ובספר זה הרבה הרבה הרבה יותר בא לידי ביטוי, כי אין את הפירוטכניקה, אין את הצילומים, אין את האקשן המהיר) הוא הגיבור, הדמות שקמה יום אחד, יוצאת מהבית, מהספרים, מהתה והעוגיות, ויוצאת לשנות את גורלה. לשנות את גורלנו. להציל את העולם. 

אותה דמות שאיש לא ציפה ממנה לעשות דבר, ואף היא לא ציפתה מעצמה, במקרה של ההוביט - הריהו בילבו בגינס, שפתאום גומלת בה החלטה, והיא יוצאת למסע, יוצאת לשינוי.

אני מאמינה גדולה בכך שכל אחת ואחד מאיתנו הוא גיבור כזה. כל אחת ואחד מחליט ומבצע. מי ביותר גדול, מי ביותר קטן. כל אחת ואחד מאיתנו הולך בעקבות צו ליבו, מצליח לעשות שינוי, או יכול לעשות שינוי. צריך רק לעשות את הצעד הראשון. לצאת לדרך, להחליט.

בעוד שלושה ימים הבחירות.

אני מאמינה שכל אחד מאיתנו צריך להצביע. צריך לשנות. אולי להתנדב ולעזור ביום הבחירות. אולי לעשות שינוי יום אחרי הבחירות. אבל על כתפי כל אחד מאיתנו מוטלת אחריות, לעצב את גורלו, את גורל כולנו. זו לא פנטזיה. זו המציאות. קומו, צאו להשפיע. בחרו.

אני ממריצה אתכם להצביע. כל אחד לפי מצפונו.

אני, יצאתי מהארון הפוליטי. אני מצביעה מרצ. לשיוויון, לזכויות אדם, לזכות אזרח, לשינוי חברתי ולשלום. אני, מצביעה מרצ.

אמרו לי שאני פלפל

התלהבו שאני מפולפלת,

העריכו שאני חריפה.

המלעיזים

ריננו שאני רק

מתפלפלת

התעגלתי התרככתי

הוצאתי את המיץ

הסמקתי.

בשלה מלאה ומוכנה

בנדורה

עגבניה

...

נחרצו בי קמטים מרירים

של בצל  -

יצא ממני

סתם

גבטצ'

נכנסתי למתקפה שיווקית. לא יודעת מה מניע אותי, אבל אני דוחפת יותר, מתאמצת יותר, מעזה יותר, ומנסה יותר.

הצטרפתי לקבוצת נטוורקינג, קבעתי פגישה עם יועצת תקשורת שיווקית, שלחתי מיילים לכאלו שנדמה לי שיש סיכוי שיזמינו אותי להרצאות ולסדנאות, טלפנתי. העזתי והרמתי טלפון...

זו שנה חדשה. אני צריכה לעמוד באתגרים חדשים. להצליח למלא מכסות חדשות. שיווק. שיווק. שיווק. זה שם המשחק. 

בחודשיים האחרונים הייתה הרבה יותר פעילות בעבודה שלי. הרבה יותר פעמים הרציתי והנחיתי קבוצות. זה עשה לי חשק לעוד. אני כל כך נהנית מההרצאות שלי...הן מעניינות, מרגשות...סתאאאם. לי זה כייף. אני נהנית מהעמידה מול קהל, מהאפשרות שלי לעניין אותו, לחדש לו, לרגש אותו, לסחוף אותו. אני נהנית מהנחיית קבוצה. מהדהוד הנשמות זו בזו, מהחיבור. מהשיתוף, מהצפת הרגשות. 

בכל אחד מהמפגשים, של הקבוצות, של ההרצאות, אני מרגישה שאני מקבלת ונותנת. תורמת ונתרמת. זה ממלא אותי, שמחה, צער, אדרנלין, כאב, הכלה, חמלה, שיתוף. זה מחייה אותי, מפעיל אותי.

אני רוצה עוד מהסם הזה. עוד.

יש לכם עוד רעיונות?