עכשיו זה הזמן שלי

היינו היום בסרט. הסרט נפלא. רגיש, עדין, מורכב.

באתר סרט כתוב כך:

"שירה, בת 18, היא בתם הצעירה של משפחת מנדלמן. היא הגיעה לפרקה ועתידה להשתדך עם בן גילה, בחור מבטיח מרקע דומה. זה חלום שמתגשם ושירה מרגישה מוכנה ומרוגשת. בפורים, אחותה, הגדולה ממנה בעשר שנים, אסתר, תמצא את מותה תוך כדי לידת בנה הבכור מרדכי. הכאב והשכול שמציפים את המשפחה משהים את השידוך המובטח של שירה. הכל משתנה כשמגיעה הצעה לשדך את יוחאי, האלמן הטרי, עם אלמנה מבלגיה. עבור יוחאי זה עדיין מוקדם אם כי ברור לו שבמוקדם או במאוחר הוא יצטרך לחשוב על חתונה ברצינות. כשאמא של שירה ואסתר המנוחה מבינה שישנו סיכוי אמיתי שיוחאי אכן ישא לאישה את האלמנה ויעבור לבלגיה עם הנכד היחידי, היא מנסה לרקום שידוך בין בתה שירה לבין האלמן. שירה תיאלץ לבחור בין צו ליבה לבין חובתה למשפחתה ותגלה שמרחב הבחירה מצטמצם לליבה שלה."

הסרט מתאר בעדינות רבה את החיים בקהילה החרדית בתל אביב. את היחסים בתוך משפחה אחת. את התמיכה של הקהילה. אינטריגות, כאב, שמחה וצער מתערבבים זה בזה. הוא מעלה דילמות אנושיות, רגשיות וחברתיות מורכבות ומעניינות. הוא מצייר ברגישות ובחמלה, באהבה ובכבוד את החיים בעולם הזה, הכל כך רחוק מהקהל הישראלי החילוני, למרות שהוא רוחש בתוכנו, חי ופועם בתוך ביתנו.

כל כך חשוב להכיר, להסיר מחיצות, להתקרב. כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל. קצת אמפתיה, קצת סימפטיה. קצת היכרות. קצת פתיחות. כולנו בני אדם. עם כאב, עם רגישות. עם חיים. 

הסרט, והשחקנים, מעלים תמונה חזקה וברורה, מרגשת ומשכנעת. הייתי אומרת רוצו לראות. אבל זה לא מתאים לי. לכו במתינות. בפתיחות. בחמלה. ברצון להבין. בלי ציניות ובלי שנאת אחים. אל תצחקו בסרט כפי שצחקו אצלנו בשורה הראשונה. תיפתחו, תפתחו את הלב. זה מרגש. ממש.

מצורף לינק לראיון עם רמה בורשטיין, יוצרת הסרט. שווה קריאה נוספת.

http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/1.1850176

משהו באנרגיות של החתונה מרים אותי. האבק כאילו שקע, אבל האוויר שנותר מעליו צלול יותר. בהיר יותר. אני מסתובבת עם חיוך רחב יותר. יש לי שקט ושלווה רבים יותר, בתוך העשייה שלי. מה היה שם, שעושה לי את זה?

לא כותבת היום על גן האירועים - קיו בגליל ים - שהיה יפה, ירוק, מלא פרחים עצים מדשאות נרות ותאורה. לא כותבת היום על האולם הערוך בטוב טעם, להכיל 430 איש שהתכנסו בו, על המפות בצבע הקרם, על המפיות הירוקות, על הפרחים והעציצים שעל השולחנות, לא כותבת על האוכל והכיבוד שככל הנראה - לאוכלים (אמהות כנראה לא מבינות שצריך לאכול גם כשמתרגשים) וללא טבעוניים - היה טעים. לא כותבת על הטקס. לא כותבת אפילו על ההתרגשות מנישואי בני שלי.

אני כותבת על החום, הפירגון, האהבה, השמחה שהרעיפו עלינו.  

אנשים באו כדי לשמח חתן וכלה, וגם את משפחותיהם. והם שמחו. גלי החום והאהבה מכים בי. מלטפים אותי. אופפים אותי.

הצעירים רקדו עד שהתקרה התעופפה. למעלה מארבע וחצי שעות לא פסקו הריקודים. הם הקיפו באהבה את בני וכלתי (!), הם הרימו אותם לעוצמות של שמחה עד כמעט אובדן חושים (טוב, היה גם אלכוהול....), הם התאמצו לשמוח, לשמח, ליצור למענם חוויה נהדרת. הם היו חברים טובים כל כך. וזה נגע ללבי.

המשפחות שלנו שבאו להשתתף באו מכל הלב. השיחות קלחו, החיבוקים והנשיקות (כלתי קראה לזה נשיבוקים) לא הפסיקו, העיניים היו טובות וחמות. היינו מחובקים. בתוך המעגל. בתוך ה"חבורה". בכסאות המוסיקליים תמיד נשאר לנו מקום. לא נותרנו בחוץ אף לא לרגע. היינו חלק.

החברים שלנו, הקולגות, מעגלים קרובים יותר וקרובים קצת פחות, כולם באו להיות איתנו בשמחתנו. לא הרגשתי ביקורת, לא הרגשתי שיפוטיות, לא הרגשתי חוסר סבלנות. כל כך פחדתי מאירוע כזה גדול ורחב, והנה, הגלים שלו מערסלים אותי. אני נישאת על גבם, טועמת ממיתקם. לא העזתי לקוות או לחלום תחושה כזו של התבטאות והתקבלות. של היותנו חלק אהוב, של שיתוף כל כך מרגש.

הרבה יותר קל לחיות ככה, כשבטוחים שאהובים, שרצויים. זו הרגשה נפלאה. המוח מסרב להאמין (ציני, למוד נסיונות עבר, חששות, פחדים עכבות). אבל הגוף, הנשמה, הלב, הרגישו אחרת. 

אני מנסה לשמר את ההרגשה הזו. ללכת עטופה, מוגנת ומחובקת הלאה. כל יום. כל הזמן.

מיצי ורקסי. שתי חתולות שמסתובבות בגינה שלנו. בקיץ בני החליט שהן מתות מחום, והתחיל להניח להן קערה עם מים. יום אחד, יללה מיצי מאוד. והחלטנו שהיא גם רעבה, ולא רק צמאה. החלטנו, למרות הטבעונות שלנו, לתת לה קערה עם חלב. מאז היא לא מסכימה לשתות יותר מים...בגלל הטבעונות, בני החליט שצריך להפוך אותן גם כן לטבעוניות, ובעלי יצא למשימה לקנות....מטרנה צמחית בסופרמרקט. הוא ניסה לסיים את הקנייה בלי שאף מכר יזהה אותו ויתהה למה יש בעגלה שלו פריט כזה...

אבל החתולות יודעות מה טוב. הן לא נגעו במטרנה, והמשכנו לתת להן חלב....

חולפים הימים, ושגרת היום שלנו כוללת מתן חלב לחתולות, פתיחת הדלת, רצון שהן תגענה כבר. שאפשר יהיה לראות את הקפיצה המדהימה של מיצי, שנמתחת, אומדת מרחק, משחררת את הקפיץ וקופצת מהרצפה לשולחן, מהשולחן לגדר, מהגדר לצלון. איזו גמישות, איזה גוף של טורפת, שנכנסת בשקט בשקט הביתה בלי שנשמע שום קול. איך היא מניפה את הזנב שלה אל על ומזיזה אותו מצד לצד.

רקסי לעומתה, היא חתולה לבנה בעלת שיער ארוך. אולי חתולה פרסית. אני מומחית קטנה. רכה, שלווה, מתפנקת. לאט לאט הן בוטחות בבני ובנו יותר ויותר.  מחכות ליד הדלת, מחכות שנפתח אותה, שניתן להן להיכנס, או לאכול.

אני בתור חדשה בתחום החיבה לבעלי החיים, (כתבתי כאן על ההתפתחויות בנושא) מוצאת מקום חם בליבי לחתולות הללו. שמחתי כשמיצי נכנסה בגשם וישבה אצלי בסלון. שמחתי. זה עשה לי תחושה של שלווה ושל חמימות.