עכשיו זה הזמן שלי

ביום ד שעבר עשיתי את הטיפול הכימותרפי הראשון.

נכנסתי בריאה, או מרגישה בריאה, והעולם שנפתח לפני הוא עולם של חולי. 

פתאום, יש חשיבות למה אני אוכלת ואם בכלל, כמה אני שותה, האם אני ישנה, האם יש לי לחץ דם, בחילה, חום, ומי יודע מה. המכשירים המודדים מצויים בכל פינה. פיכסה.

ביקשתי וקיבלתי פרחים. לפחות הצבעוניות והאופטימיות הזו, נמצאת במרכז שולחן האוכל, בסלון.

הטיפול הראשון מתוך שמונה כנראה קל יותר בתגובות מהאחרים, ואני מתמודדת איתו יפה. היו לי בחילות, ועוד ישנן, אני מאוד עייפה, וישנה המון, אבל בסך הכל חותמת על הרגשה כזו אם הייתי יודעת שזה מה שצריך לצפות, גם לעתיד.

וגם אם לא, הי! הרי שמינית סיימתי!

ודי בעניין החולי.

הרציתי השבוע שלוש פעמים. ברחובות, בקריית אונו, ובהרצליה, במפגשי טרום בכורה בקולנועי רב חן בקניונים, על הסרט "סוף סוף ווגאס". שמה של ההרצאה שלי היה "מה שקורה בווגאס לא צריך להישאר בווגאס" ואיתגרתי את הרעיון שכדאי לפרוק כל עול במסיבת הרווקים, לנעול את הזכרונות ולבלוע את המפתח. לא לדבר, הס מלהזכיר.

התיזה המרכזית של ההרצאה הייתה, שאנחנו צריכים לחוות גבהים ופסגות בחיים, אבל לקחת מהם את הכוחות והתעצומות להמשך דרכנו. לא כאנקדוטות חד פעמיות, מדי פעם, אלא כמשהו שממלא מצברים, מזין אותנו בהמשך.

ואם יש משהו שאנחנו חושבים שלא נוכל לשתף בו את חברינו ואהובינו, הרי...יכול להיות שהוא לא ראוי מלכתחילה להיעשות.

ההרצאות היו גדושות בקטעי שירה מעניינים, בשירים מושרים, ובקטע של סרט, ובסופן, עשיתי משהו שעד כה לא עשיתי.

הקרנתי שלושה שקפים של תמונות של חוויות שאני חוויתי בשנה וחצי האחרונות - ים, טריאתלון, אומגה בהודו, והחתונה של בני. ושיתפתי באילו דרכים החוויות הללו מוסיפות לי לתרמיל האוצרות שאני נושאת עמי לכל מקום. נחישות, התמדה, עבודה קשה, שלווה ורוגע כמעט מדיטטיביים בים, ושובבות ורעננות נעורים כשאני חולצת את הנעלים ואוכלת סוכר על מקל בתום החתונה.

הצירוף הזה של האישי להרצאה הוא משונה. מאינסטנציה "מקצועית" פתאום הבאתי את ... עצמי .... כדוגמא. אני לא יודעת מה הקהל חשב על זה, אבל בגדול היו הרבה תגובות אוהדות ומעריכות, וחזרתי עם הרבה פחות כרטיסי ביקור הבייתה...ישר למיטה, תעצומות או לא, הרי אני די מתפגרת, בסך הכל, וישנה הרבה.

אז נפרדתי אתמול מהים, לשנה הקרובה. הזהירו אותי שבשעת הטיפולים הכימותרפיים אסור באיסור חמור להיות בשמש, וכך, אם ארצה לשמוע את רחש הגלים אצטרך לעשות את זה בערבים.

הלכתי בשבועות הקרובים כמעט כל יום לים. הגלים שמגיעים מכיוונים שונים, העליה, הירידה, ההתנגשות, המערבולות, הם מטאפורה לכל הרגשות שבתוכי. האבנים והצדפים שמוטלים על החוף ומהווים מעצור למים שחוזרים לים לאחר שהתנפצו לחוף, הם דימוי הולם לכך שמחלה והתהליך שאני צריכה לעבור ממחר (!) הם איזה מעצור מעצבן בשטף העשייה וההתלהבות שלי.

השתזפתי מאוד. נו, שיחזיק מעמד כמה זמן גם כשלא אראה כל כך טוב בעקבות הטיפולים. הצבע הזה נראה בריא כל כך, משמח, נותן אשליה של חופשה וכייף. מעניין כמה זמן הצבע יישאר?

הלכתי אתמול לים, קבעתי עם שתי חברות, אך שתיהן בסוף לא הגיעו. והמים היו נהדרים, ונכנסתי בכל זאת, וצפתי על הגב, והתמזגתי עם השלווה, עם ערסולו של הים.

גם בערבים יהיה בטח כייף לשמוע את הגלים, ולחוש את המליחות על שפתי. אל תדאגו, אני אמשיך ללכת לים, הוא משמח אותי בנהמת גליו, באינסופיות שלו.

אז כן, עשיתי המון כייף בשבועות האחרונים. הייתי בים, בבתי קפה, ביליתי. ניצלתי את הזמן, מצאתי עיסוקים נוספים חדשים לתקופה הקרובה (אכתוב בהמשך) - חבל על הזמן.

מקווה שהטיפולים לא יהיו מגעילים יותר מדי, ובכל מקרה, אני יודעת שהם לזמן קצוב. צריך לצלול, להכניס את הראש, ולצאת שוב לאוויר בעוד מספר חודשים, להמשך של עשייה ויצירה. בסתיו הבא אבדוק שוב את החופים של הרצליה באור יום. את החול, המים, הגלים והבירה...

אני עומדת בראש גרם המדרגות

מציצה למטה

ורואה אותן שחורות, נוסעות

נוסעות -

ונעלמות

וכבר לימדו אותי

שבמדרגה האחרונה

צריך לרוץ מהר קדימה

שלא אפול

אבל אם אושיט רגל

ואייצב את עצמי

היטב

על המדרגה הראשונה

ארד כל הדרך למטה

אי אפשר לעצור באמצע

אבל בסוף

אגיע 

לגן האם

ונוכל ללכת לראות את החיות

עכשיו בדיוק בשבילי, חודש המודעות לנושא סרטן השד. בלי להתכוון אני נתקלת בפוסטים רבים, גם בפייסבוק, גם קטעי עיתונות, בכל מיני בלוגיות, והכל על הנושא הזה, המלהיב.

מתארים שם "אישה אמיצה" ועוד אחת.

כאילו יש למישהי ברירה. כאילו מישהי יכולה בעצם לבחור, אם להתמודד. פחחחח. נולדים, חיים, מתמודדים, חיים, ואין בעצם שום רבותא בכך. זה העולם. אלו הם החיים.