אז אחרי שנה שלמה בה לא כל כך (או בכלל לא, אל תתפסו אותי במילה) עשיתי שופינג - טוב מה אתם חושבים, להיכנס לתא המדידה כדי למדוד חולצה הצריך ממני להוריד את הפיאה, למדוד את החולצה, לחבוש את הפיאה, לצאת לראי, לחזור לתא, להסיר את הפיאה, להוריד את החולצה, ללבוש חולצה אחרת, לחבוש את הפיאה, אז אחרי שנה שלמה, הלכתי ביום א' לקניות.
גם אני כבר ממש הרבה יותר מאוששת, גם יש לי תספורת קצוצה חביבה, גם רזיתי (ותיכף אשמין בחזרה), והחלטתי לחדש משהו בארון שלי.
נכנסתי לחנות אחר חנות בקניון, ושום דבר לא משך את תשומת לבי, ולא עשה לי ממש חשק. ואז נכנסתי לחנות החמישית. ומיד, המון דברים דיברו אלי. מה זה דיברו אלי, קראו, לי, התחננו שאמדוד. ומדדתי, והתלהבתי, ומדדתי עוד, והתלהבתי עוד, ונהניתי. שכרון חושים של הצלחה, של שמחה, של הידיעה שהנה, אני מצליחה למצוא, להתלהב, להתאהב.
ואז, המוכרת הציעה לי להוסיף לחולצה חגורה. ואיזו חגורה. יפיפיה. וחגרתי את החגורה, ומשכתי טיפה את החולצה - בלוזון - ואיזה יופי. ולחולצה השניה, חגורה שניה. ואיזה יופי. כל כך מדליק. כל כך נועז. שונה, רענן.
וקניתי ה-כ-ל. על כל שתי חולצות - שלישית מתנה. וקניתי כמה שלשות...ושתי חגורות ששידרגו את הכל כל כך.
וחזרתי עם חבילות הביתה, צוהלת, ומצטטת את ג'וליה רוברטס מ"אישה יפה" לאחר הקניה הענקית שעשתה. מבסוטה.
ישנתי טוב. ועבר עוד יום, והכל עדיין בשקיות. אין לי אומץ להציץ. וחלף עוד יום. וישנתי טוב עד לפנות בוקר. ואז התעוררתי בזיעה קרה. החגורות המדליקות, המשדרגות, המלהיבות...הן מעור.
קניתי בתום לב. אבל הן מעור. שכרון חושים, ערפול חושים. והן כל כך יפות. ומשדרגות. ומלהיבות. ומעור.
היום לפנות ערב הלכתי והחזרתי אותן. קיבלתי זיכוי, בניכוי 5 אחוז. אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
