עכשיו זה הזמן שלי

איזה כיף כשהבית נקי ומריח. כשיש פרחים על השולחן. כשהחלונות נוצצים ומבריקים. כשהכביסה ריחנית מקופלת ישר ויפה בארון. אין אבק. הכל מבהיק ונעים. איזו שלווה שזה מקנה.

אבל כדי להגיע לשם אני צריכה לעבוד בפרך. כנראה שמה שעשיתי כשהייתי בת עשרים יותר קשה לעשות היום. ואני מעגלת פינות, מזייפת בנקיונות....בסך הכל הבית נראה בסדר, אבל אני יודעת מה לא בסדר. וזה לא עניין של פרפקציוניזם. זה סתם עניין של כייף, ושל שלווה ונחת. אבל המחיר...

היום אני מנקה. אם אפשר לקרוא לזה ככה. ביטלתי פגישות, באוניברסיטה אני רק בצהרים, ואני מנקה. מלמעלה...הסוואה שכזו.

למישהו יש לחש קסמים שעושה את זה בשבילנו?

טוב, אז כפי שהבנתם אני לא בשלב החיוכים, אלא בשלב הקיטורים. עוד כמה שעות אולי אחייך....אם לא יכאבו השרירים, אם לא ייתפס הגב...

בסוף השבוע הבא הרוח תשנה את כיוונה. הרוח תשנה את כיוונה, ואני אצא שוב לנדודי למדבר.

שוב לחמישה ימים של סדנא בקצה העולם במקום שאין בו לא רעש, לא טרדות היום יום, לא מחוייבויות. רק מדבר. שקט. בדידות שלווה.

הפעם אני כבר יודעת למה לצפות, ומחכה בהתלהבות ובהתרגשות.
___________________________________________________________________________

החלטתי שאני רוצה לשנות משהו, להרגיש שאני משילה מעצמי את הדמות הרגילה שבה אני חיה כל יום. חשבתי שבמדבר, באשראם, יהיה מתאים שאשנה. שם אוכלים אוכל צמחוני, נגמלים מקפה ומסוכר (כבר משלשום אני לא שותה קפה וסוכר, ומנסה להתנקות לקראת החוויה - לא , לא התחרפנתי לגמרי), ורציתי ....עוד משהו.

בנערותי כשהייתי בטאבה, כן, היה מקום כזה שטוף שמש מים וחול, נהגתי ללבוש גלביה. היו לי שתיים. לבנה, וירוקה. ואני הייתי חופשיה, שזופה, מתולתלת. ושחינו וטבלנו במים, והשמש ליטפה והגלביה היתה הלבוש האולטימטיבי.

חשבתי שגם עכשיו....אני רוצה אחת כזו.

בעלי התומך והחמוד, שלא לגמרי מבין מה עובר עלי אבל מפרגן ועוזר, התנדב לבקר איתי בשוק הפשפשים אתמול.

___________________________________________________________________________

טיילנו בעג'מי, ראינו את הטיילת המרהיבה בין יפו לבת ים, התפעלנו מהים הכחול היפה, והדייגים, והחול.

אכלנו ארוחת בוקר בשוק הפשפשים. הסתובבנו להנאתנו.

קנינו שני שרוואלים בשבילי, וגלביה לבנה. בדיוק כמו שפינטזתי.

________________________________________________________________________________

חזרנו הביתה. מדדתי מול הראי שבבית. אני נראית כמו הר, והר שיצא ממחלקה סגורה, עם כותונת משוגעים לבנה ענקית.

זה בטח לא אני. הגלביה לא מוצלחת פשוט....

אולי אפשר להצר קצת, לקצר קצת ולהתאים לי אותה יותר טוב עד סוף השבוע...ואולי, אאלץ לוותר?

אז זהו. בשלב זה של חיי אני כבר לא מוכנה להתייחס לדברים באופן הזה. של מי יותר. מי פחות. מה זה כבר משנה. כולנו ריקמה אנושית/חייתית /חומרית אחת חיה. לא יותר. לא פחות. כולנו חכמים באותה מידה. כל אחד והיכולות שלו. הכישורים שלו. 

בני, חבר שלי, שאל בפוסט שלו היום "מי אנחנו". כתבתי לו, שאני לא לגמרי בטוחה עדיין, ומחפשת תשובות. וגם, שמי שהייתי כשקמתי הבוקר איננה מי שאני כעת...

ובאמת, קמתי היום כדרכי, ויצאתי מהבית לחוויה שונה, ומשנה. אולי קצת. אבל משנה.

כבר כתבתי כאן על דוידי קליין, אותו הכרתי רק לפני זמן קצר, כשבא להתארח בקבוצה שאני מנחה בויצו. הוא בא אז עם אומה הכלבה, 2 ארנבים, שלושה נחשים ותרנגולת פולניה אחת.

כבר אחרי המפגש אז, הרגשתי ש....אני רוצה עוד. שאלתי את דוידי אם הוא מוכן לקחת אותי כפרוייקט, ואם הוא מוכן ללמד אותי לאהוב את החיות שלו. דוידי הרים את הכפפה, והזמין אותי לפגישה היום בביתו.

קיבלה את פני אומה, שהוכיחה את חכמתה, את הבנתה, ואת היכולת שלה לקבל כל מה שדוידי מבקש ממנה. כלבה חכמה. מיוחדת. בחצר הסתובבו שני חתולים, חתולה אפורה, וחתול שחור, שהוכיחו את חוכמתם בכך שלא "שמו עלי". מה 'כפת להם ממישהי שרוצה "לזרום". "להתחבר"? יש להם עיסוקים חשובים יותר. הם סובבו את גבם, והלכו להם לענייניהם.

אני הסתובבתי בין הארנבים, החמוסים, החולדות, הציפורים, התרנגולות והנחשים, כנשוכת נחש. 

בהתחלה, (טוב, גם אני לא חכמה במיוחד) - עם ידיים בכיסים. אחר כך הוצאתי אצבע והואלתי ללטף את תרנגולת המשי, הנעימה למגע. אחר כך, בעזרת דוידי (שמנחה קבוצות, מטפל בעזרת בעלי חיים, ומשמח בימי הולדת את אלו שלא מפחדים) הצלחתי קצת להפשיר, וליטפתי חמוסה, ארנב, דרקון מים, ואפילו החזקתי נחש ששמח להתפתל על ידי.

הסתכלתי בהם, והם הסתכלו עלי. אני מפחדת מהם, והם ממני. אנחנו אחרים זה לזה. הם כל כך שבריריים למגע. מדוע אנחנו כל כך מפחדים, מסתגרים , מתנכרים לשאר בעלי החיים שסובבים אותנו, לשאר בני האדם שסובבים אותנו?

החתולים, הכלבים, שאר בעלי החיים דוידי ואני, ניסינו להיות קצת יותר חכמים. יצרנו התחלה של שיחות קירבה. בפעם הבאה, אולי אצליח להיפתח יותר אליהם. לפתוח את לבי. לשחרר, את תחושת האיום, הפחד, הסלידה. להרגיש אחת מהם. בעל חיים כמותם. טורף, חזק, שברירי, פגיע. 

לאהוב אותם, ואולי, אפילו להיאהב על ידם.

אולי קצת השתניתי?

חזרתי הביתה ועל השביל הייתה חיפושית שחורה הפוכה על גבה ומפרפרת ברגליה. התכופפתי, ובעזרת מקל קטן הפכתי אותה. היא הלכה לדרכה, ואני חזרתי לעיסוקי. הרציונאליים.

אבל, אולי קצת, קצת יותר ברכות?