עם תרמיל כבד על הגב, ובו בגדי מלכות (כן כן, אנחנו מחוייבות ללבוש תלבושת אחידה, מכנסיים אפורים וחולצות כתומות כל המסע, או לחילופין סווטשרט כתום או פליז שחור עם לוגו מתאים...) כלי רחצה, מגבת מתייבשת מהר, סנדלים, וביגוד תרמי, עם שק שינה המתאים למינוס עשרים מעלות...תחוב עמוק עמוק בתוכו, ועם תרמיל נוסף ענקי מלפנים, עם מעיל פוך זרוק על הספה, ועם נעלי הליכה על רגלי, מוכנה ליציאה לשדה התעופה.
ישנתי לא רע בלילה. במיטה שלי, בבית שלי, כשהחום והמשפחה, החברים, האהבה והפירגון עוטפים אותי מכל עבר. עוד מעט יוצאת אל המסע אל הלא נודע. לכל שאלה ששאלנו קיבלנו תשובה אחת. "לעולם לא תדעי", ו"כשתחזרי תביני". הקונספט של המסע של מלכת המדבר הוא שנשים אוחזות כל הזמן את כל החוטים בידיהן. שהן יודעות אינספור פרטים, שהן מנהלות את הלו"ז שלהן, של בני זוגן ושל ילדיהן, שהן אחראיות על הכל. הן צריכות לשחרר, לסמוך על האירגון והתיפעול של המובילות במסע, ושל חברותיהן לצוותים. לשחרר, לזרום, לסמוך.
בתור קונרול פריק זו תפיסה קשה לעיכול בשבילי. חוץ מהאזור אליו נסעתי - מורדות ההימאליה הירוקה, במדינות הימצ'אל פרדש ופנג'ב בהודו, לא ידעתי כלום. לא מסלול, לא סידורי לינה, לא קושי פיזי, שום דבר. זינוק עם אמונה, אל הבלתי נודע.
מה ילד יום? איך אחזיק מעמד, עם הנשים שסביבי, עם הקושי הפיזי, עם הפחד מהנהיגה בצד שמאל עם מהלכים לא אוטומטיים, בג'יפ גדול, איך אחזיק מעמד עם אוכל משונה, עם מחסור בשינה, עם הקור הגדול המצפה לנו?
האם התאמנתי מספיק ואני בכושר פיזי מתאים? האם אני לא מבוגרת מדי? מי תהיינה החברות שתיסענה איתי? האם אקבל תמיכה, גיבוי, פירגון? האם נצליח להיחשף זו לזו, ליצור קשרים עמוקים, להפוך לחברות?
הנעלים שנעלתי גדולות עלי בארבעה מספרים. הם הנעלים שקניתי לבתי שחזרה זה עתה מנפאל. היא בילתה אותם כראוי. הן רכות רחבות ונעימות, ומאפשרות לי תנועה בכל אצבעות הרגליים...האם נכנסתי לנעליים גדולות מדי בשבילי? איך אשרוד את המסע הזה, איך אחזור?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
