אמש הסתיים פרק יפה של 5 שנים בחיי, בהן למדתי במכון אדלר. עשירית מחיי, חמישית מחיי הבוגרים ביליתי במכון, וספגתי לקרבי את האווירה, הרעיונות, הגישה, התפיסה.
חיזקתי בקירבי הרבה דברים וגישות שהיו קיימים אצלי מאז ומעולם. חידדתי הסתכלויות, אימנתי שרירים. למדתי להקשיב יותר, להכיל יותר, לחמול. נפתחתי להרבה אפשרויות, כאבים, חלומות, תקוות, ייאושים.
חמש שנים קסומות. בהן כל כך התפתחתי, גדלתי, השתניתי.
אמנם אני כבר מנחה קבוצות מספר שנים, אבל רק אמש היה טקס הענקת התעודות לסיום המסלול.
בינתיים אני כבר מזמן במקום אחר. כל כך הרבה דברים חלפו מאז למדתי שם בשנה שעברה, הלימודים באוניברסיטה, העבודה שלי, המשפחה. הנהר ממשיך לזרום ולשצוף. ואני הרגשתי ש....טוב, אז יש טקס. מה זה באמת ממש משנה?
אמש היה צריך להתקיים אצלי חוג בית, והזמנתי כבר מזמן אורחים ומרצה. לא רציתי לשנות. לא חשבתי שזה משמעותי כל כך ללכת לטקס. האמת שלא הלכתי גם לשום טקס של הענקת תואר באוניברסיטה...אף פעם.
ופתאום אתמול, חשבתי, שלו אחד מילדי היה מסיים תואר היינו בוודאי חוגגים לו. היינו עושים טקס. מברכים. מתפעלים. ורק מעצמי אני לא מתרגשת, ולא מתפעלת, ונדמה לי שזה פשוט מובן מאיליו בשבילי, ו...טוב, זה באמת לא כזה ביג דיל...
והחלטתי שאני ממש טיפשה שאני מקלה ראש בהישגים שלי, ובהצלחות שלי, ושכדאי היה (כפי שכל בני המשפחה אמרו לי מזמן) כן להיות בטקס, ולעצור, ולחגוג, ושסתם בטיפשותי עברתי על אירוע כזה לסדר היום. סתם.
נסעתי הביתה מהאוניברסיטה, כדי להמשיך ולהכין את האירוח לערב, והחלטתי שמגיע לי בכל זאת לחגוג.
טלפנתי לחנות פרחים, וביקשתי זר של נוריות לכבודי....נתתי שם, וכתובת, ואת שם השולחת....
"אה, את שולחת זר לעצמך? אז לא צריך פתק?"
דווקא כן.
"לא, כתבי בבקשה: לרותי היקרה, ברכות לסיום התהליך הארוך, ואיחולי הצלחה בהמשך הדרך...".
נסעתי הביתה, וידעתי, שזה נכון עבורי לחגוג. לחגוג את היום, את הרגע, את ההצלחות הקטנות שלי בחיים. לא חייבים ישר לרוץ קדימה ולשאוף מיד לפסגה הבאה. אפשר קצת לעצור בפסגה אליה הגעתי, לנשום עמוק ולהנות מהנוף...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
