עכשיו זה הזמן שלי

הייתי צריכה לשוב ולהכניס שם משתמש וסיסמה. האם זה אומר שחלף המון זמן מאז כתבתי?  פחחח. לא. הרי אני כותבת יום יום. בראש. בלילה. הנה משום מה זה לא מגיע. לא מתעדכן בעצמו...

קיבלתי כמה תגובות, ומיילים, מכם, חברים, שדואגים לי, ולא מבינים מה קורה איתי. אז זהו. גם אני לא כל כך מבינה מה קורה איתי. אני מאוד הייתי שמחה לשתף ולשוחח, וזה...לא יוצא. המקסימום שאני עושה, זה רי-פרש על דף הפייסבוק. מעלה פרחים. מעלה ריקמות. דברים שלווים. וכתיבה כאן איננה דבר שלו. אני אינני שלווה.

אני די מצויה ברכבת הרים. שאנטי של הודו, מול משברים וקשיים כאן. יפי הטבע והצבעים של גווטמאלה, מול השחיקה שלי עד דק בדברים שאני צריכה לעשות כאן. 

פסקי הזמן נתנו לי בלוני חמצן. אבל אני כנראה בהיפר ונטילציה, והבלונים מתרוקנים כל כך מהר. ושוב אני קצרת סבלנות, עצבנית, מתוחה, ובלי חשק לכלום.

כל פעם אני מנסה לקרוא ולהשלים פערים בחייכם, כי אתם חברי וחשובים לי, והנה מיד אחרי שאני מסיימת אתם כותבים עוד ועוד, ושוב...אני לא בעניינים. 

אז...אני חיה, כאן, וקוראת חלקית. ושמחה בכם. ומתגעגעת. ומדי פעם מגיחה.