היום השתתפתי בהקרנת סרטה של הבמאית והמפיקה אסתי עיני - קורדליה - "חדר משלהן" בסינמטק בתל אביב. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה יחד עם עוד שלושה סרטים דוקומנטרים של יוצרים מטעם הטלוויזיה הקהילתית, ערוץ 98.
קורדליה עקבה אחרי קבוצת נשים שאני מנחה זה ארבע שנים בהתנדבות בסניף של ויצו בהרצליה פיתוח. הקבוצה קיימת כבר 35 (!) שנים, והנשים מגיעות כל שבוע למפגש בסניף. מפגש שהחל כשהיו צעירות עם תינוקות על ידיהן, ונמשך עד היום כאשר כולן בגיל השלישי.
כל שבוע, בחום ובקור, בשמש ובגשם, הן עולות על אוטובוס שמוליך אותן לחדר משלהן. למקום הבטוח והמאפשר של הקבוצה שלנו. למקום בו הן יכולות לפרוק מה שכואב, לשתף במה שמעיק, לשמוח בשמחת האחרות ולכאוב בכאבן.
אני מנסה להביא מדי שבוע "טריגר", זרז אחר לשיחה. נושא שממנו נצא, כל אחת ואחת, לבחינה של אמונות, דעות ורגשות שלנו. שנלמד להכיר את הדעות והמחשבות, את הרגשות והלבטים של האחרות, ושל עצמנו. שנוכל דרכו לשקף לעצמנו אמונות, פחדים, יכולות של כל אחת מאיתנו.
אני מאמינה מאוד בתהליך הקבוצתי. כל אחת יכולה להיחשף במידה המתאימה לה. להיחשף, לשתף, לספר, ו...הפלא ופלא, השמים לא נופלים. והמועקה הוקלה. כל אחת יכולה לספר, ולגלות שהאחרות חוות דברים דומים. שהיא לא כל כך חריגה. שזה לא נורא, יש גם לחברותיה צרות כאלו. שחלקן הצליחו להתגבר כבר. שהן יכולות לתמוך, שהיא לא משונה. שכולנו, רקמה אנושית אחת חיה. שכולנו בבסיסנו דומות. בקשיים, בכמיהות, בתקוות, בחלומות, בכאבים.
קורדליה עקבה אחרי הקבוצה כשנתיים. היא השתתפה במפגשים רבים מאוד, וצילמה. התניתי מראש את התהליך כולו בשמירה על כבודן ופרטיותן של המשתתפות. מי שלא רצתה, קורדליה לא צילמה אותה. היתה לנו זכות וטו על התוצר המוגמר. לא רציתי שהסרט יחשוף דברים שאחר כך נצטער שחשפנו בפומבי. לא רציתי שמישהו יפגע. וקורדליה, ברגישות ובתבונה, ידעה להיות חלק, ולא להפריע. להיות נוכחת ולא לשנות את התהליך. היא ידעה לעשות סרט שאיננו צהוב. סרט אוהב לגיבורות הללו, שחיות את חייהן, שורדות את הקשיים, את הבדידות, מוצאות תמיכה ומשמעות בחברותיהן, בעשייתן הברוכה, במשפחה, בהתנדבות.
קורדליה שוחחה איתן ועקבה אחריהן, ועקבה גם אחרי התהליך שאני עברתי במהלך השנה האחרונה - האימונים שלי לקראת הטריאתלון והשיא של ההשתתפות בו. היא נסתה לראות ולהראות את מה שרציתי כל כך שיעלה מהסרט - שכל אחת מאיתנו, בדרכה, ממקומה, מתמודדת עם קשיים, עם קבעונות, עם פחדים. כל אחת מאיתנו במסלול חייה, מהנקודה בה היא נמצאת, יכולה לעשות שינוי כלשהו. כל אחת מהקבוצה, וגם אני. כל אחת מתאמצת להצליח לעשות צעד. לעשות עוד צעד. להתגבר על עוד משהו. לפרוץ עוד גבול. לתמוך ולהיתמך. לעזור ולהיעזר. לשמוח יחד. לצחוק יחד. לבכות יחד. להיכשל יחד ולנצח יחד. את הבדידות, את הזיקנה, את הפחדים.
כולנו היינו שם היום בסינמטק. הקבוצה ואני, קורדליה, חברים וחברות, בני משפחה. קהל. משונה לראות סרט על עצמנו. משונה לראות דקות מזוקקות של תהליכים ארוכים ומורכבים. כמובן שהדוגמית אינה יכולה לשקף את המציאות במלואה. נדמה לי שבכל זאת הסרט הצליח לשקף ולו במעט את החברות, את התמיכה ואת השמחה שבמפגשים.
תודה לאסתי עיני, קורדליה שלקחה חלק במפגשים שלנו.
אני שמחה ומאושרת על שזכיתי להיות מנחה לקבוצה הנהדרת הזו. זכות גדולה התגלגלה לידי להיות חלק ממנה, חברה בין החברות שבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
