עכשיו זה הזמן שלי

בעצם יש המון דברים שהייתי יכולה לספר, ולא אספיק...שוב אתן הגיגים...

היינו בים אתמול אחה"צ. הרוח הייתה חזקה, והגלים קצפו והתערבלו. מעליהם, בשמים, התערבלו להם במהירות אך גם בנינוחות פרפרי ענק של גלשני רוח רבים לאין ספור. למעלה למטה, בסחרחרת מהירה, בפניות חדות, ובגלישה-דאיה מרהיבה. איזו תמונה מופלאה!

מי יתנני עוף, ציפור כנף קטנה. בבוקר היינו בפארק הרצליה היפיפה. טיילנו להנאתנו בחלקו החדש, באיזור הביצה - שלולית החורף של העיר. הסקסקים, האנפות, ה...כבר לא זוכרת את שאר השמות, עפו מעלינו, דאו לכיוון הסוף, לכיוון, איילון, לכיוון הפארק. שמורת טבע בעיר. איזה יופי של טבע טבעי-מסוגנן, של ציוצים, ובלילות קירקורים. איזה יופי.

החג הולך ומסתיים. הארוחות, הבישולים, הכלים, הולכים וחוזרים ממערבולת החגיגה למקומותיהם הדוממים בארונות. המצות נגמרות לאיטן, והקילוגרמים נערמים בנינוחות. עוד יומיים ונחזור לשגרה. הרבה החלטות חשובות התקבלו בעקבות המערבולות החגיגות והיציאה מעבדות לחירות.

הרבה מחשבות על איך ומה אצייר על הקנווס שלי החל מיום ג'. באילו דרכים אעביר את מכחולי/מברשתי עליו. באילו גוונים אבחר. באיזה קצב. באילו מחוזות. הרבה מחשבות, מתערבלות, ודואות, ממריאות ונופלות. 

חג שמח.

לפני שנתיים לא יכולתי ללכת קילומטר שלם, בהליכה איטית. היום אני יודעת שאני יכולה לרוץ לפחות 5 קילומטר. אני יודעת, כי אני כבר עשיתי את זה. 

הקושי היה אירובי, ופיזי. לא יכולתי. אבל תמיד הייתי יחסית גמישה. יכולתי להגיע גם בזמנים היותר גרועים עם הידיים לרצפה. או לשבת בישיבה שלמה, ולהגיע לקצות האצבעות שלי. גם כשהייתי 15 קילו יותר. גם כשהבטן הייתה באמצע והפריעה לי. לא נערת גומי, ולא נערה בכלל, אבל הגמישות הייתה לא רעה.

עכשיו גם היכולות האחרות השתפרו פלאים. רצה (האמת שלראשונה בחיי, גם כשהייתי ממש צעירה לא יכולתי), ובטריאתלון כבר הוכחתי שאני גם רוכבת, ושוחה, אפילו בים. עם הראש במי המלח.

וביום ששי זה, מרתון תל אביב. והמקצה שאליו נרשמתי, יחד עם בני הבכור ששמח לפרגן לי חברה למאמץ ולחוויה היה של עשירית המסלול - 4.2 ק"מ.

גמישות פיזית זו לא גמישות נפשית. אתם יודעים.

כבר יומיים אני מסתובבת בידיעה, שזה שיגעון לצאת לריצה שכזו, מרתון שלם, חצי מרתון, 10 ק"מ ואפילו 4.2 ק"מ בשרב כבד. בוודאי אם זה לא בשביל להציל חיים. בוודאי אם זה בשביל כייף, ספורט, בריאות. אם זה לא בשביל להוכיח משהו.

יומיים אני מסתובבת, מציצה בחולצה שקיבלתי מהמארגנים שכתוב עליה "מרתון 2013", יודעת שאני משוגעת, ולא מסוגלת לוותר לעצמי ולהרפות. גמישות מחשבתית, נפשית. לדעת שגם אם אמרתי שאעשה משהו, זה לא אומר שאני מוכרחה באמת לעשות אותו.

איך אומרים, הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

והערב, שחררתי. שחררנו. גם אני וגם בני החלטנו שלא נרוץ. שאם אנחנו רוצים, נרוץ בפארק הירקון במזג אוויר נעים יותר, בעוד כמה ימים את המרחק הזה. בשביל הכייף, הספורט, החוויה, הבונדינג. 

אולי הצלחתי להיות סוף סוף גם קצת גמישה במחשבה, בפסיכולוגיה שלי. איזה כייף לשחרר קצת. איזה יופי שהבן שלי עזר לי לשחרר. ותודה גם לאמא שלי שצלצלה היום בדאגה רבה ואמרה לי שזה טירוף, ושלא כדאי, ושאולי אפשר לא. איזה יופי שכל המשפחה קיבלה את זה בהבנה, וחשבה שזה הגיוני. 

איזה יופי שאני יכולה לחשוב שהעולם לא יתהפך אם קבעתי לעשות משהו, ובסוף אני מוותרת. 

עכשיו אתחיל להתאמן על עמידת ראש. אולי נכנס לי קצת שכל לקודקוד. גמישות. גמישות אמרתי?

השופט הלכאורה מכה - הכל נאמר כבר. צריך לבדוק את התנהלות הפרקליטות המשטרה והיועץ המשפטי. 

אבל אסור - אסור ממש, להפוך את זה לצהוב. הוא כבר לא יושב בדין. לקח חופשה. מעכשיו, כמו כל אדם, תנו לו לנשום. 

לא נכון שצוותי חדשות אורבים לו ליד המשטרה כדי לזכות לראות, לצלם ולתעד. רוממות הילדים בגרונם, והם יוצרים נזק נוראי בדיוק להם.

הדרת החרדים - הכל נכון. הכל מדוייק. נתנו להם לא ללכת לצבא, ולא לעבוד, ופרנסנו אותם שנים רבות. אבל האשמה היא בנו, ובגועליציות הנוראיות שהקמנו ושהפכנו לסחיטים. 

לא נכון להדיר אותם כציבורים שלמים, אנחנו צריכים לשלב ידיים וליצור שינוי ביחד. אני מרגישה שההתלהמות, ההוקעה, ההקאה, הלינץ' בכיכר העיר פושים בכל תחום של חיינו. יאללה, להנמיך להבות. 

להנמיך להבות, ולזכור את הרב פרומן. כתבתי בפייסבוק שאני לא ממש מכירה מקרוב, לא אותו ולא את פועלו. רק מה ששמעתי עליו. אבל הוא זכור לי מאוד לטובה מנעורי. היכרתי אותו אז, בעברי הרחוק, בהרצאות ובמפגשים בתקופה בה הייתי קרובה מאוד לציבוריות הדתית בפעולתי בתנועת הנוער "גשר" - לליכוד עם ישראל על בסיס ערכי היהדות. היכרתי אותו אז, את נעימותו, את אהבת האדם שלו, את הליברליות שלו. הוא נגע בליבי אז, והותיר בי רושם עז. נחקק בלבי. יהי זכרו ברוך.

ובעיקבותיו, אולי נצליח לא לרקוד על הדם של כל מה שאפשר, לא להילחם בתוקפנות, אלא ללכת בדרך הנועם ההסברה החינוך ושיתופי הפעולה?