עכשיו זה הזמן שלי

היום התחיל בביקורת שאני עושה אחת לשלושה חודשים בבית החולים. ה MRI יצא תקין, והאונקולוגית הייתה מרוצה ממני. פרט לספיחים המעצבנים של הנוירופתיה, היא מקווה שאני בסדר. שלחה אותי למרפאת כאב...אולי הם ימצאו מה לתת לי על מנת להקל עלי ולאפשר לי לישון לילות שלמים...

לפני בדיקה כזו אני בהחלט במתח, ושמחתי שמיד לאחריה יש לי שיעור ציור מנדלות...המשכתי היישר לשם מבסוטה מהתוצאות של הבדיקה. היום ציירנו מנדלה בחול. ישבנו ליד משטח חול נקי, שרטטנו באמצעות כוס חד פעמית את תבנית המנדלה, ופיזרנו באופן חופשי, באמצעות האצבעות שלנו, חול צבעוני.

ככה התחלנו. מגש חול נקי, והרבה צלוחיות מלאות חול צבעוני...ואצבעות. 

המון ריכוז, זהירות, ניסוי ותעיה, ועשיה בכייף בכייף ובשלווה.

והתוצאה מלהיבה כתמיד, של יצירת יש מאין, של צבעוניות, של משהו שפתאום מוציא  מהכח אל הפועל תחושות, מחשבות, רגשות.

וחברות. ומוסיקה. בוקר של כייף. ואז....

צריך לשחרר. לוותר. להחזיר את הכל לנקודת המוצא. לפרום את הצבעים, את העשייה. לחזור לבראשית.

ושוב, כבהתחלה, חול נקי. שחררתי. יצאתי מעבדות לחרות. מעבדות לאגו, לאסתטיקה. שחררתי. את הציור, ואת עצמי.

נקיון. רגשי. יצירתי. נפשי.

שחרור מעבדות לחרות. חג שמח.

והציעו לי שהמנדלה הרקומה הזו תהיה כיסוי לחלה. אבל לא. זו תהיה תלויה. על הקיר. מנדלה של שלווה. טוהר. קודש.

אני מניחה שאכתוב שוב, לפני החג.  ובכל מקרה, מה איכפת לי לברך פעמיים. אז...חג שמח!

יש איזו שלווה בדברים מהטבע, בדברים שבאומנות. כשיש לי פרחים בבית, אני מאושרת. אני מתבוננת בהם, ושמחה. כשאני מתבוננת בחתולים  שבגינה - אני מאושרת. הם נותנים לי שלווה. כשאני מרימה את וולפי הקטן והוא מתבונן בי בעיניו החתוליות ונותן לי ללטף אותו תוך גרגור ארוך ומתפנק, אני מאושרת. אלו דברים שאני אוהבת היום. שנותנים לי שקט.