עכשיו זה הזמן שלי

הכל התחיל משיחת טלפון ביום רביעי. אני עם כל הניירות לעבודה לאוניברסיטה על השולחן, המחשב לידי, במחשב שני מתנגן סרט שאני צריכה לראות ולנתח, עט בידי, המון מאמרים פזורים מסביב.

להרצאה שאתן בעוד מספר שבועות עושים, מסתבר, פרסום. שאשלח תמונה שלי. בפורמט מתאים לפוסטרים. עד יום ראשון.

כבר מזמן רציתי שתהיה לי תמונה ייצוגית, לאתר שלי, לפלאיירים, ל...אני לא יודעת לאיזה צורך. אבל - שתהיה.

רצתי להסתפר ועזבתי את הניירות, המחשבים, העטים וכל הרעיונות המטרידים שאני מעלה בעבודה, ויצאתי מהספר קצוצה ומרוצה.

בררתי פה, בררתי שם, וקיבלתי המלצה על צלם נחמד שיש לו סטודיו בשוק התיקווה. דימה. דימה ולרשטיין.

קבענו ליום ששי בבוקר. בערך ארבע שעות, הוא אמר לי. ותביאי בגדים להחלפה. ותכשיטים....

ברררר. חוויה שונה ומטרידה. קצת מאיימת, קצת מפתה. מי אהיה בכל התמונות, כשלא אני עושה פרצוף מול הראי ומזיזה את הזווית של הראש, משנה את גודל החיוך, ומזקיפה את הסנטר, איך אתגלה לי שם בלי שאני שולטת בפוזה, מטיבה אותה, מתאימה אותה למה שאני רוצה לראות בראי, לאיך שאני תופסת את עצמי?

נפגשנו. סטודיו. תמונות מיוחדות ואומנותיות שדימה צילם על הקירות. שוחחנו. הסכלתי בתמונות שלו מתערוכות. מיוחדות. קצת בוטות. מאתגרות. דיברנו. היכרנו. 

טוב, יאללה. אומץ. צריך להתחיל לעבוד. דימה כיוון את האורות, את הפרוז'קטורים. הכין רקע לבן. כיסא לבן. לא יראו אותי בכלל עם השיער הלבן על הרקע הזה. יראו? יראו! 

התיישבתי. עשיתי פרצוף. חייכתי. פתחתי את העיניים. זקפתי ראש. חייכתי שוב. ושוב. ושוב. 

החלפתי חולצות. צבעים גוונים. חייכתי. שוב. ושוב.

התחלתי להשתעשע. ביקשתי שיצלם תוך כדי שאני מדברת, ועושה פרצופים ומבטים ותנועות כמו תמיד. לא רק בהכנה מראש. לא רק בפוזה. מי יודע מה אחשוף שם. מה יתגלה לי. 

זה היה משחק. זה היה כייף. זה היה מאיים. מסקרן.

יצאו למעלה ממאה תמונות. חלקן נחמדות וחלקן....טוב, לפעמים אם עוצרים באמצע התנועה ב"פאוזה" גם הדוגמנים היפים ביותר נראים בטלוויזיה פשוט נורא. בחרתי כמה תמונות ייצוגיות לפרסומים שלי.

לכם - אני מצרפת אחרות. גם ככה אני נראית. בעיניים של דימה.

עשיתי לו עיניים, ונהניתי מכל רגע.

טוב, אז באופן תמים למדי הציע לי בני הצעיר שאראה אתו סרט של שעה שהעבירו לו ביוטיוב. הוא כבר ראה אותו, ואמר לי שיראה אתי בתנאי שאבטיח לו שלא אהיה טבעונית. לא הבטחתי.

צפיתי אתו ועם בתי בסרט, ואחר כך שוב עם בעלי. 

אזהרה!!! אם אתם רוצים לחוג את ליל הסדר עם המאכלים המסורתיים ולא להיגעל ולהידחות מכל ביס, תראו אותו אחרי החג!!!!

http://www.youtube.com/watch?v=omweihtaYwI&feature=share

אנחנו נסיים את מה שיש במקרר, והמשפחה כולה תעבור להיות טבעונית. לא, לא התחרפנו לגמרי. ברור שגם נקרא ונחקור ונחכים, אבל ברור שנעשה שינוי רדיקאלי בחיים. לו יכולנו - היינו עושים את זה כבר מהיום. אבל הזמנתי אורחים, האוכל מוכן, ונעבור גם את האכילה הזו בשלום, ואחרי זה .... אכתוב חוויות מהטבעונות החדשה שלי....

הכל מריח. אני אחרי פעילות כושר של כמה שבועות של נקיונות וקירצופים . הכושר והאנרגיות מרקיעי שחקים.

הבית מלא נרות דולקים. השולחן ערוך ומזמין. נרות דולקים על השולחן, פרחים בכל פינה.

יושבים מסובים, וצפופים, חשוב לדעת היכן וליד מי כדאי לשבת....אני יושבת מול החלון הגדול, ומחייכת לעצמי למראה הנשקף מהזכוכית. חפופה, לבושה בבגדי חג חדשים, קלילים, חופשיים, חג החירות. אפשר לצאת מעבדות לחופשי. אביב, הבגדים רעננים, הלחיים אדמדמות, ועוד יש לפחות ארבע כוסות יין. מותרות. הכרחיות.

שירים. עד שדרשא בן זומא היה אומר, הצעירים מחליפים צחקוקים. ואת עירום ועריה, שדיים נכונו ושערך צימח, וכולם משפילים מבטים במבוכה...מחפשים את האפיקומן, ביחד יד ביד, בכל מיני פינות, הולכים ומחפשים, צוחקים, עולים לגג - אולי הוא שם? יוצאים החוצה, נושמים אוויר, מחכים לאליהו ושופכים חמתנו, מוציאים כל כך הרבה אנרגיות בדם ואש ותמרות עשן, מכים על השולחן בדי דיינו די דיינו, והיא שעמדה לאבותינו ולנו, ומטבילין עשר פעמים את האצבע בכוס היין ומלקקים והוא מתוק וטעים, ומסובין ומסובין ומתלהבים.

ממוטטת, הגב תפוס והידיים כואבות אחרי שבועות של נקיונות. הבגדים מתפוצצים עלי, והאיפור לא מסתיר את העייפות. השולחן הערוך ארוך כאורך הגלות והכלים שעליו רק מרמזים למה שיבוא אחר כך...

הדודות נכנסות ודודים נכנסים, והסבים, והסבתות, והגיסים, והגיסות, והילדים של, והילדות של, וצובטים בלחי של זה, ומעבירים ליטוף על הראש של זו, ומחייכים , ולוחצים ידיים, ועוד חיבוק, ועוד נשיקה, ועוד חיבוק. שישבו כבר. שנוכל להתחיל. ובעיקר לגמור. ושרים, ומברכים, ומתווכחים, ושרים, וקוראים, ומתווכחים, ומעירים הערות, ועושים פרצופים, ונעלבים, ומפייסים, וקוראים, ושרים ואוכלים ועוד אוכלים ושותים, ושופכים על המפה הלבנה, ואוף צריך שוב לכבס אותה, ומורידים כלים, ומביאים עוד מנות, ואוכלים, ומורידים כלים, ומתחילים את החיפוש המעיק אחרי האפיקומן, ואיפה לכל הרוחות הוא נמצא, ונעלי העקב לוחצות כבר, ורוצים לישון, וכבר עייפים, וקצת שיכורים, ועוד יש כל כך הרבה כלים, ושרים עוד, ומישהו מספר שוב בדיחה, וברכת המזון לא נגמרת, ושילכו כבר רוצה למיטה, ודי....

מעבדות לחירות. במה נבחר השנה, להשתעבד למחשבות הרעות, לקטנוניות, לחשבונות המעיקים, או לשחרר ולתת צ'אנס לכייף, ליצירתיות ליצריות לחופש?

אז שיהיה אצלי, ואוכל לבחור הכל. ולארגן הכל, ושיהיה בדיוק כפי שאני ארצה. אצלי, בטח שאצלי. ולא מעיק, אולי אפילו סקסי...