עכשיו זה הזמן שלי

על הצעידה /אולי ריצה בפארק היום. אבל....קבעתי עם בעלי לשעה שמונה שם בכניסה....ואני מתלבשת, נועלת נעליים, ובכל זאת אלך.

היום - 362 ימים לטריאתלון....

ירדתי 7.5 ק"ג.

זה מעניין מישהו, או להפסיק עם זה? נדמה לי שלי זה משמש אמצעי לחץ נוסף לנסות להתמיד...כשאפסיק - תצעקו עלי, טוב?

גם אני הייתי בהרצאתה המופלאה, המרגשת, המעוררת, של פרופ' קרול גיליגן.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1229734.html

פרופ' גיליגן היא מאשיות הפמיניזם. ספרה "בקול שונה" תיאר כבר לפני כמה עשורים כיצד נערות מאבדות את קולן, ומתאימות את התבטאויותיהן למצופה מהן, אי שם בגיל ההתבגרות. כתבתי על זה בשנה שעברה, ותיארתי כבר אז את ההשפעה של דבריה עלי, ועל הקבוצות שאני מנחה.

כל אחת צריכה למצוא את קולה. את מה שהיא מאמינה בו, ולהיות מסוגלת להביע אותו. ואיזה יופי היה הקול שהביעה קרול גיליגן בהרצאה. אני יצאתי נפעמת. מדרך הדיבור, מצורת הדיבור, מהקשב תוך כדי ההרצאה לקהל ולוויברציות שעלו ממנו, לתוכן, לתוכן, לתוכן.

היא מדברת על מהפכה של שחרור הדמוקרטיה מכבלי הפטריארכיה. הפטריארכיה כולאת את יכולתנו להעניק, לאהוב, להיות שווים ולהשמיע קול. היא מדברת על כך שאי מתן CARE ואהבה, יוצרים חוויה של טראומה (אצל גברים ונשים כאחד) וכפסיכולוגית היא מתייחסת גם למושגים פסיכואנליטיים שמנתחים את חווית הטראומה והפוסט טראומה, של אלם, שתיקה, אובדן הקול. הקישור בין הטראומה של הכחשת הרצון לחיות לפי אתיקה של CARE של הענקה, של האהבה, לבין השתיקה הגברית, והאלם הנשי, כסימפטומים פוסט טראומטיים, היתה מרתקת ומרגשת.

כתב עליה בבלוגו צבי טריגר, העורך של כתב העת "המשפט" שבעקבות ההוצאה שלו לאור, בכרך פמיניטי מלא, שנקרא "קול באישה - תיקווה" הוזמנה פרופ' גיליגן לארץ.

http://zvitriger.wordpress.com/2006/06/02/%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%9C-%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%9F/

דליילה. טום ג'ונס.

http://www.youtube.com/watch?v=sI5LWwC-cE8

אוי. איזה שיר רומנטי. כיבינו את האורות, ישבתי בצד, וחיכיתי שיזמינו אותי לסלואו. ואז צביקה ניגש אלי...והזמין אותי. איזה התרגשות. בשבוע שלפני, בגן העשרים שיחקנו אמת או חובה. ושמוליק שאל אותי את מי אני אוהבת או מחבבת. (שני ב' לא דגושים). ואני השפלתי מבט, ואמרתי שאת צביקה.

והנה נרקוד סלואו. יחד. והוא יחבק אותי. איזה שיר. איזה שיר.

40 שנה אחרי, וחברתי נגה הפנתה את תשומת ליבי למילים של השיר הנורא הזה.

I saw the light on the night that I passed by her window 
I saw the flickering shadow of love on her blind 
She was my woman 
As she decieved me I watched and
went out of my mind 

My my my
Delilah 
Why why why Delilah 
I could see, that girl was no good for me 
But I was lost like a slave that no man could free 

At break of day when that man drove away I was waiting 
I crossed the street to her house and
she opened the door 
She stood there laughing 
I felt the knife in my hand and she laughed no more 


My my my
Delilah 
Why why why
Delilah 
So before they come to break down the door 
Forgive me Delilah I just couldn't take any more 
Forgive me Delilah I just couldn't take any more

מקנאה, לאהובתו דליילה, הוא גרם לה, בעזרת סכינו, לא לצחוק יותר....

כמו שירו של אלתרמן -ניגון עתיק -

אך אם פעם תהיי צוחקת 
בלעדי במסיבת מרעייך, 
תעבור קנאתי שותקת 
ותשרוף את ביתך עלייך.

מה קורה לנו, למה אנחנו נמסנו לצלילי השירים הללו, למה הם  נראו, או נראים לחלקנו רומנטיים, מרגשים, מתארים אהבה עזה כמוות? האם הדימוי שלנו על אהבה, זוגיות, קשר בין שני פרטים הוא לא קצת בעייתי? אולי צריך לשנות קצת את המיתוס הרומנטי הזה, ולהבין שניתן להיות עצמאי, בעל עצמיות בוגרת, ולהיות שותף אוהב לבן זוג אוהב בלי לוותר על מי שאתה, בלי לקוות שיאהבו אותך עד הסוף (המר) להבין שמותר ולגיטימי גם להיפרד לפעמים, ובוודאי קצת לצחוק במסיבת מרעינו?

חלפו הימים שרקדתי בהם סלואו לצלילי דליילה. מעניין מה קרה ב 40 השנה שחלפו , לצביקה. אני התבגרתי, התעצבתי. (לא נעצבתי....). היום אני מאמינה שאהבה זוגית חייבת להיות מושתתת על הבנה, על שותפות, על שיוויון. פנטזיה לזה , אני מוכנה שתהיה. אבל לא לאהבה רוצחת עד מוות.

צעדתי הערב עוד שני קלומטר, מתוכם 4 כפול 100 מ' ריצה. מחר אני באוניברסיטה כל היום ולכן לא אלך לפארק. יהיה זה במקום היום ה 363 לטריאתלון.