עכשיו זה הזמן שלי

יש דברים שעושים לי טוב.

האמת היא, שבגילי המופלג, יש דברים שכבר נמאסו עלי קצת. לא כל כך בא לי לבשל (אני מבשלת כל יום....והכל נאכל בהנאה ונעלם עוד לפני שהגיע למקרר....).

אבל כאשר אני מבשלת משהו טעים, יפה, אסתטי, מושקע שכולם אוהבים - זה עושה לי כיף. אני מומחית בלמצוא דברים שגוזלים זמן ואנרגיה, ודווקא אותם להכין, אבל הם נראים לי משום מה יותר מיוחדים, כאלה ששווה להתאמץ בשבילם, למרות שגם הם נעלמים "נשאבים" מהר מאוד על ידי בני המשפחה הנלהבים.

אחד מהבישולים האלה הוא "ממולאים". החל מקישואים, המשך בפלפלים, עגבניות בשלות ועסיסיות, וכלה בתבשיל אחר של עלי גפן ממולאים. הקל מכולם הוא כמובן הפלפל, אבל כולם יפים , מזינים, טעימים ועתירי עבודה.

כשאני יוצרת את ממולאי, אני נהנית. זה עושה לי טוב. הקיצוץ והטיגון, החפירה בתוך הירקות, הגילגול, ערבוב הטעמים, הבישול האיטי. המטבח המריח, הטעימות לאורך כל התהליך, וההנאה מיופיו של התבשיל ומהתפעלות בני הבית...

השבוע עשיתי ממולאים, התבשמתי והתמלאתי מהריחות, מהטעמים ומהמחמאות. זה עשה לי טוב...

*****הצלחתי לצלם! והנה התוצאה!****

כמה שאני מסובבת זה יוצא לא נכון...אמשיך לנסות, או אחכה לילדים שיגיעו לעזרה...אז בלי הילדים ובעזרת נגה הצלחתי. תודה נגה!

גם אני, למרות שכבר מזמן עזבתי את בית הספר, מסיימת לקראת הקיץ פעילויות רבות, ויוצאת

לחופשה.

אני מסיימת שנת לימודים באוניברסיטה, מסיימת תהליכי הנחייה של קבוצות שהנחיתי במהלך השנה, נפרדת מקבוצות ומאנשים.

כל סיום, כל פרידה הם בעלי תמהיל של שמחה ושל עצב. של התרגשות על סיום, התבגרות, הגעה לשיא בתהליך, אך גם סגירה של נושא, חשבון נפש.

וישנם גם מפגשי הסיום המרגשים, שבקבוצות שאני מנחה הם גם קצת מאיימים על המשתתפים. פרידות בגילאי אמצע החיים והגיל השלישי הן לאו דווקא משמחות. הן לאו דווקא התחלות חדשות.

בקבוצה אחת שעבדתי איתה לאורך חצי שנה, נעדרו מרבית המשתתפים הקבועים ממפגש הפרידה. מקרה? התעייפות החומר? פחד מהפרידה?

אתמול נפרדתי משתי קבוצות, שאמורות להתחדש שוב בראשית שנת הלימודים הבאה. פרידות כאלו הן פחות "סופיות", יש טעם לעוד, והקושי יותר קטן.

לפרידה מאחת מהקבוצות החלטנו ללכת בצוותא להצגה "כנר על הגג".

אני כבר הייתי בהצגה הזו פעמיים - פעם עם בעלי ובני, ופעם נוספת עם אמא שלי. החלטתי שזו הצגה מקסימה, מרגשת, מעניינת, עם משחק נפלא, קולות זמר מצויינים, תפאורה נהדרת, ויצאתי עם הקבוצה לחוויה המשותפת.

גם הפעם נהניתי מאוד מההצגה. נתן דטנר בתפקיד טוביה החולב הוא מצויין, מלא חן ובעל קול נפלא. הסתכלתי שוב על ההצגה (שאני מכירה ואוהבת, כולל הגרסה האנגלית שלה על מילות כל השירים שמתנגנים לי בראש ומניעים את קצות רגלי בקצב המנגינה), והפעם - אחרי ארועי השבוע האחרון, עמנואל, הפגנות, חרדים, דתיים, דת, יהדות, מי אנחנו, מי אני.

"ברוך השם" - המאבק השנאה וההתלהמות בארץ לא הצליחו עדיין להפקיע ממני את ההזדהות עם היהודים באנטבקה. עם היהודי הנודד. עם המסורת, מסורת. עם התחושה שלי כצברית, שאיזה יופי לנו שיש לנו מדינה משלנו.

הם לא הצליחו לקלקל לי, עדיין, את ההתרגשות מהשיר בהדלקת נרות השבת, מהשיר בטקס החתונה (שקיעה זריחה), מההנאה מהפלפולים ומהציטוטים החכמים של טוביה מהתנ"ך, על סירוסם של הפסוקים שהוא מביא.

זו התרבות שלי. זו השפה שלי. כאן אני מתרגשת, דומעת, צוחקת. ואפילו שיש קרבות רחוב, קרבות משפט, התלהמות, אני מקווה כל כך שנגיע לאיזה מקום מנוחה, מקום של הכרה וסובלנות, מקום של יצירה יהודית ישראלית משותפת, מתחדשת.

אז נצא לחופש הגדול. עונת המלפפונים, הבריזה מהים והאבטיחים. ננוח קצת. ואני מקווה שנחזור לשנה מוצלחת של שיתוף, של סובלנות, וכפי שאמרתי של יצירה והתקדמות, הקשבה והעיקר בצניעות ובעדינות זה עם זה.

http://www.youtube.com/watch?v=gRdfX7ut8gw

לקינוח, קצת מסורת, עם חן, עם אהבת הבריות ואהבת החיים, עם חיים טופול ב"כנר על הגג".

חרך אחד

ר

ק

ס

ד

ק

צ

ר

א  י  ך     ה  כ  ל     פ  ת  א  ו  ם     מ  ו  א  ר