עכשיו זה הזמן שלי

חווה

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. 

חווה

הייתה לך יד כל כך טובה

היה לך קלף מנצח

השגת אותו במסעך

תאב החיים למציאת

טעם חדש

ידע

וכשנפקחו עינייך

שמטת אותו

ומיהרת

באהבתך, במסירותך

להטעים -

גם אותו

בטעם המופלא

ומאז את במטבח

אוכלת מהתבשיל

ברטולט ברכט. עיתון "הארץ", אתמול.

שנה-שנה בספטמבר, כשזמן בתי-הספר מתחיל 

שנה-שנה בספטמבר, כשזמן בתי-הספר מתחיל 

עומדות בפרוורים הנשים בחנויות-הנייר 

וקונות את ספרי-הלימוד והמחברות לילדיהן. 

מיואשות הן מחטטות אחר הפרוטות האחרונות 

בארנקי-הכסף השחוקים, ובוכות 

על שהידע כה יקר. ואין להן מושג 

כמה גרוע ידע זה, אשר 

נועד לילדיהן. 

מתוך "גלות המשוררים", הקיבוץ המאוחד. מגרמנית: בנימין הרשב. ברטולט ברכט (1898-1956) הוא משורר גרמני 

האם מערכת החינוך היא הגרועה, או שידע, ידע לשמו הוא גרוע. האם כדאי להישאר עיוורים ובורים, או להתמודד עם ידע, ויהיה הקשה או הכואב המרגש או היפה ומרטיט הלב אשר יהיה?

לימודי נשים ומגדר. האם זה ידע שכדאי לדעת אותו, או עדיף היה לי בלעדיו?

האמת היא שהתכוונתי קצת בציניות, לדברים הכביכול מוצלחים של עבודה מהבית.

נכון שיש בעבודה כזו משום הנוחות, וכל מה שכתבתי אכן נכון. אבל כמי שחווה סוג עבודה כזה, אני מעידה מעדות אישית שההספק, הריכוז וההמשכיות של עבודה כזו לוקים מאוד בחסר.

תמיד יש משהו שמסיט את תשומת הלב.

תמיד יש משהו יותר חשוב. אפשר רק לרגע, לעזוב את המחשב, הספרים, הניירות, ולשתות קפה עם ילד שהתעורר.

לשים משהו רק לרגע על האש.

הזמינות, עליה כתבתי, מוציאה מכלל אפשרות (לפחות אצלי) את היכולת להכנס לגמרי לגמרי לתחום העבודה, בבחינת "מת העולם" ולשעוט קדימה ביצירה, בכתיבה בעבודה ובמחשבה.

בסך הכל, לי נדמה, שהטכנולוגיה שכביכול מאפשרת לנו את העבודה מהבית, החזירה אותנו הביתה. ובעיקר את הנשים. החזירה את העבודה למקום שני בסדרי החשיבות והעדיפויות והעמידה את העבודה והיצירה במקום משני, רק בין לבין המשימות השוטפות שבבית.

כתבתי ביקורת שפורסמה בבלוג "מועדון קריאה" על ספרה של חברתי אפרת ישראלי - חלום אחד רחוק מדי. אשמח אם תקראו אותה!