הרציתי בדיור מוגן בירושלים את ההרצאה שלי "הכל (לא, רק קצת!) על הקול". (הקטע מיוטיוב הוא אחד מבין כמה שהעליתי לשם בנושא ההרצאה הזו, והוא צולם במועדון הבריאות של גמלאים בהרצליה, בו נתתי מספר הרצאות בנושאים שונים.)
בדיור המוגן הזה, מתגוררת אישה שיקרה ללבי מאוד...אישה אהובה מאוד - אמא שלי.
בדיור הזה מתגוררים הרבה חברים וחברות שלה, שמכירים את המשפחה שלי, שמכירים אותי מאז הייתי תינוקת.
בעצם, זה המקום הכי מלחיץ שיכולתי להעלות על הדעת על מנת להרצות בו. הרצאה שם, היא כבר מעבר להרצאה שלי כמרצה בעלת נסיון וכמנחת קבוצות, הרצאה שם, היא ניסיון לעשות נחת לאמא, לא לפשל אותה או אותי, לעשות רושם טוב על החברים שלה, להיות ייצוגית...
זה לא פשוט בכלל.
יצאתי לכיוון ירושליים שלוש וחצי שעות לפני מועד ההרצאה. לא יועיל - לא יזיק. בכל מקרה אני רוצה לבקר גם את אמא שלי! הנסיעה מהרצליה ארכה שעתיים וחצי. הגעתי עם הלשון בחוץ, שתיתי משהו, והלכתי מהר לאולם לחבר את המקרן, הרמקולים, המקרופון, לארגן מים לשתיה, לבדוק שהכל פועל...לו לא הייתי יוצאת כל כך מוקדם הייתי מאחרת ומגיעה מתנשפת ומזיעה להרצאה...
בני הצעיר בא לתמוך בי ולעזור לי - בלחץ, וגם בצדדים הטכניים. תמיד אני מחברת את כל ציוד המולטימדיה שלי בעצמי, אבל שם...הייתי זקוקה לגבוי של מומחה אמיתי למערכות מחשבים. והוא בא. ותמך וחיבר. ועזר. והציל את המצב. ואיזו הקלה! הוא גם ישב בקהל וחייך לי חיוך מעודד מדי פעם. זה נהדר.
ההרצאה עוסקת בביטוי של הקול הפנימי, האותנטי שלנו, ללא מסכות, ללא קול תרבותי מסוגנן. כלומר, אני מדברת על קולות לא מילוליים, בניגוד לדברים רהוטים שנאמרים מסוגננים ולאחר מחשבה. אנחה, צחוק, בכי, קינה, צעקה, ... ניגון.
בהרצאה אני משתפת את הקהל, בנסיון שיפיק קולות כאלו (בדרך כלל אנשים מאוד עצורים, וזה מוכיח רק את הקושי...) ובשירה. הפעם, הצטרפו אלי בניגונים השונים, בשירים השונים, חלקם בשירה, חלקם בהמהום, וחלקם בחיוך שמח. אחרי ההרצאה, נגשו אלי רבים וסיפרו לי שהם באמת מרגישים שהם רוצים לפרוק את רגשותיהם ואין להם איך. חברה אחת סיפרה שמאז שבעלה נפטר לפני חצי שנה, היא מספרת לו, לתמונה שלו, יום יום מה שקרה לה. והיא גם עונה במקומו. אחרי ששים שנות נישואין - היא הרי יודעת בדיוק מה היה עונה לה!
חברה אחרת סיפרה לי שהיא נכנסת למכונית שלה, יוצאת לדרכה, סוגרת את כל החלונות, מפעילה את הרדיו, וצועקת, צועקת, צועקת.
כל אחד והקשיים שלו. כל אחד עם הכאב האצור והעצור בקרבו, עם הפחדים, עם השמחה שאין את מי לשתף בה, את הצער. כל אחד רוצה מקום לפורקן.
סיימתי להרצות, באנחת רווחה. נדמה לי שלא פישלתי. נדמה לי שנגעתי. שריגשתי, שעניינתי. נדמה לי שאמא שלי היתה מרוצה....
נ.ב. אמא שלי, שהיא כבר למעלה מ - 90, למדה להשתמש במחשב. בני הצעיר הדריך ולימד, והיא מדהימה. היא מקבלת ושולחת מיילים, היא קוראת כאן, בבלוג שלי, היא חברה של כל הנכדים והנינים בפייסבוק, והיא מחפשת כל דבר שמעניין אותה בגוגל...אז תדעו לכם, שהיא שותפה מלאה ומכובדת גם כאן. ואפילו את הפוסט הזה היא תקרא, ואני מקווה שלא תכעס שכתבתי עליה! היא מאוד מאוד משמעותית לחיי, וקשה לי לא לכתוב גם על אנשים שקרובים אלי כאן. אז רק חוויות שלי, שקשורות אליהם, ולא עליהם ממש, אבל כן, הזכרתי כאן אותך, אמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
