עכשיו זה הזמן שלי

אז כאמור, אני לא יודעת איך לכתוב על החוויות שחוויתי בצורה מסודרת. זה לא יומן לפי תאריכים, אלא - חוויות מתפרצות. 

והו הו, החוויה הזו, הצבעונית, המכה בחושים, החודרת ללב לנשמה ונותנת בוקס בבטן, היא מתפרצת. היא שואגת בשמחה.

הצבעוניות החמה של קוסטה ריקה על כל המנדלות המצויירות שלה, על גלגלי העגלות הגדולים מהעץ המצוייר, המסכות, הבדים והאריגים, התיקים והתכשיטים.  

הצבעים השמחים הללו חודרים דרך העיניים, דרך העור, דרך הנשימה. אני הלכתי בנשימה עצורה, מתלהבת, בולעת ובולעת את השמחה הזו. מדוע אנחנו כל כך סולידיים, כל כך מהוגנים, כל הצבעים מותאמים, כל הדברים מסודרים. איך אפשר לקחת את השפע הזה, להכיל אותו, לחוש אותו?

איך אפשר לשמוח בו, לפרגן לעצמנו אותו, לצחוק בכל הכוח, להיות חושניים, חושיים, נלהבים?

מוויקיפדיה -

"בית הגידול הטבעי של העצלנאים הם יערות הגשם העבותים של דרום אמריקה ומרכזה; בעיקר אזור ברזיל. העצלן הוא שוכן עצים מובהק, ואת מרבית חייו הוא מבלה על העץ. שם הוא מזדווג, אוכל ואף ישן (בדרך כלל כשהוא נתלה במהופך בעזרת ידיו), ואילו מהעץ הוא יורד אך ורק אחת לכמה ימים, לשם עשיית צרכיו. 

לעתים נשאר העצלן על אותו העץ כל חייו. לפעמים אף הצאצאים נשארים על אותו העץ שבו חיה אימם, ומכל מקום העצלנאים אינם נוהגים להתרחק במהלך כל חייהם מקבוצת עצים או ענפים מסוימת, למרות זאת, עצלן הוא אחד מבעלי החיים היחידים מאלה ששוכנים על עצים שיורד מן העץ על מנת לעשות צרכיו, והוא לעולם לא עושה אותם בעודו על העץ."

דווקא לנו, יש סרט של עצלן ילדון, שירד מהעץ וזחל מצידו האחד של השביל לצידו האחר. אבל איך אני מעלה כאן סרט??? הנה, קיבלתי הנחיות....

ואני - שזו הפעם הראשונה שאני רואה עצלן, התאהבתי בו בחיה המשונה הזו. לא מסעות, לא טיסות, לא ג'ט לאג, שום הרפתקאות. אותו עץ. אותה נקודה. הזמן חולף עליו. הוא חי. והוא שמח. ואת כל המסעות הוא עושה פנימה, בתוכו. הוא חי בשיתוף פעולה עם הסביבה. חיות קטנות גדלות עליו וניזונות מטפילים אחרים שחיים עליו. הוא אוכל חרקים, לטאות, קליפות עץ, עלים ופירות. 

כאן ועכשיו. שקט ושלווה. לא ממש חייבים למהר לשום מקום. לא חייבים ללכת לכבוש את העולם. מדיטציה. כאן, ועכשיו. לתמיד . לא ריצה, לא קניות, לא סלולאר, לא לצלם כל חוויה, לא דיון על כל נושא. שקט. ששששש.....

הרי בכל מקום בו אתחיל, אתהה למה בחרתי דווקא לתאר אותו, ראשון. קודם כל.

כשרציתי לצאת לטיול, כשהתלבטתי, שאל אותי בעלי - למה דווקא שם מקום ראשון...ואמרתי לו, שאפשר להספיק לעוד כמה מקומות לפני, אם אני דווקא אתעקש...

אז בעצם, כל דבר שאתאר, יהיה פרט. יהיה חלק. והשלם - השלם הוא התמהיל שאני עוד אצור ואעכל לאורך זמן.

כשנוסעים לקוסטה ריקה ולגווטמאלה, ברור שהטבע יהיה חלק נכבד מהחוויות.  הנופים, הזריחות, השקיעות, בעלי החיים.

ואני, שבשנים האחרונות נמסה מחתולי הרחוב שבחצר שלי, שפתאום יכולה לעצור מול כלב שמטייל עם בעליו ברחוב ולבקש רשות ללטף, כן, אני, שמעולם לא חיבבתי חיות מי יודע מה ולא גידלתי חיות מחמד, אני זו שרוצה לחוות את החוויות הללו, של יפעת הטבע, של עושר העולם.

ולכן, המסע החיצוני, לקצות העולם, הוא גם סוג של מסע פנימי, של חוויות שמשקפות צורך, תשוקה, התלהבות. של גוף, של פיזיות, של חושיות וחושניות. כמה שיותר לחוות דרך החושים, החוויה, כמה שפחות לנתח, לחשוב, ללמוד.

לא קראתי כלום לפני הנסיעה. נסעתי בורה ותמה, כמעט בלי לדעת היכן הן אותן קוסטה ריקה וגווטמלה. רציתי רק לחוות. לחוות. להרגיש.

והנה, דווקא היציאה מהניכור העירוני, השטיפה של החושים, של המוח, של הלב והנשמה בחיבור לטבע המתפרץ, גרמה לי לחייך כל כך, להתמוסס אל האהבה של כל היצורים גדולים כקטנים.

דווקא במחיצת קבוצת האנשים שנסעתי איתה, כאשר אנחנו מטיילים כל הזמן ביחד, דווקא אז, רציתי להתנתק, להיות חלק מהסובב אותי. משירת הטבע.

מה קרה שם? מה סודק את המילוליות, את המחשבה, וחודר היישר ללב?