עכשיו זה הזמן שלי

ויצאנו להיפגש עם עוד זוג חברים במועדון שבלול בנמל תל אביב, לשמוע ערב בלוז. 

קשה להגיד שאני מומחית למוסיקה ויודעת הרבה. אבל אני אוהבת מוסיקה. פתוחה לשמוע סוגים שונים, מקצבים שונים. ג'אז עושה לי משהו. בלוז, כפי שהיה נדמה לי, הוא מלנכולי, איטי, חודר מתחת לעור. ומועדון שבלול הוא מקום נהדר כדי לשמוע בו הופעה כזו. 

(פעם הלכנו לשמוע גאון ג'אז, פסנתרן ידוע שם שהגיע לארץ, יסלח לי אלהים אבל כמובן שאני לא זוכרת את שמו, ושמענו את ההופעה במרכז עינב בגן העיר בתל אביב. איזו החמצה. לשמוע מופע כזה, באופן סינטטי על מושבים מרופדים, לא עשה לי את זה.)

אבל מועדון שבלול האפלולי, בנמל תל אביב, ריח הים, רוח סתיו קרירה מלטפת אותנו בדרכנו לשם...זה כבר משהו אחר.

המקום אהוב עלי. הוא מין מועדון אפלולי, שולחנות קטנים מעץ, כסאות עץ לא מרופדים, קהל מצומצם, של (אולי תמיד אני מעריכה את האחרים סביבי כידענים יותר גדולים ממני) פריקים של ג'אז שיודעים מתי למחוא כפיים, מתי להדליק מצית, מתי לצעוק "וואו". 

הלהקה נקראה "האקדמיה לבלוז". גיטרה אקוסטית, שתי גיטרות חשמליות, גיטרה באס, תופים. כולם גברים בשחור, למעט שיערם המאפיר/לבן. מבוגרים ממני ב 10-20 שנים.

זה לא היה מלנכולי ושקט. זה היה כל כך רועש ורועש. אני לא בטוחה ששמעתי את המוסיקה, אלא רק את הקצב. בטח ובטח שלא שמעתי את המילים.

למרות זה...נהניתי מאוד. נעתי לצלילי המוסיקה ובקצב הנגינה, מחאתי כפיים לעזרה לנגנים, לכבוד להופעה. 

שקעתי בתוך ההתלהבות של המופיעים. הרעש והמוסיקה עטפו אותי, חסמו אותי מכל מחשבה אחרת, מכל דבר שלא היה שם. זה כיבה לי את המוח. רק הקצב והרעש היכו בי, היכו בי. הניעו אותי. זה היה טוב. הבנתי איך בלוז בצוותא, בין אדי אלכוהול וסיגריות, סמים וצלילים, משך כל כך הרבה אנשים לאורך כל השנים. בלי אלכוהול, בלי סיגריות, בלי סמים, זה שובה אותך. מנתק אותך מהמציאות, מהמחשבות. זה מוצלח.

ואפילו, חלצתי את הסנדלים, קירבתי כיסא עץ נוסף, הרמתי רגליים, והופ, הנחתי אותן מעדנות על הכיסא. הרשיתי לעצמי, גם את זה...

המותג שלי, והאתר שלי, המקצועי, קרויים "תנו לעצמכם דרור". WWW.TNUDROR.CO.IL

כבר הרבה שנים אני מאמינה בפלורליזם, בחוסר ביקורתיות ושיפוטיות, ביכולת של כל אחד מאיתנו לאפשר לאחרים וכן, גם לעצמו, להשתחרר מכל מיני מוסכמות, כבלים, פחדים, עכבות. 

אני מאמינה שכל אחד צריך לנסות לחיות הכי שהוא יכול. הכי קרוב למי שהוא באמת רוצה להיות. אותנטיות. ברור שאפשר להתפלמס הרבה על אותנטיות זו מהי, ומהן ההבניות החברתיות החינוך וכן הלאה שהובילו אותנו לאן שאנחנו נמצאים ברגע נתון. ברור שאפשר להתפלמס רבות על החשיבות של העידון, השיוף, היצירה של משהו מעבר לאותנטי, תוך שימוש בהשכלה ובניסיון. אבל בואו נעזוב כרגע את אלו.

כילדה מחונכת, תמיד היה חשוב לי מאוד מה אחרים אומרים. אם זה בסדר, מה שאני עושה. מה שאני רוצה. שנים אני מנסה לשנות, להבין שקודם כל אני באמת לא כל כך מעניינת את האחרים, וחוצמזה, שיסתדרו להם, שיתגברו. אם זה נכון בשבילי, אז יופי.

התחושה הזו היא תחושה מאוד מקלה אחרי הסירוס שמעניקה התחושה של הצורך להיות בסדר. או - הרבה יותר מבסדר. הפרפקציוניזם. ה"התנחמדות". אני מאמינה בה, ומנסה ליישם אותה גם בחיי שלי, וגם לאפשר לאחרים לתת לעצמם דרור לחיות. חיים פעם אחת, צריך למצות את החיים ולחיות כל אחד את חייו שלו, ולא את הסטנדרטים של האחרים.

בהרבה מובנים השתניתי לאורך השנים, ואני נותנת לעצמי דרור באמת, וגם לאלו שסביבי, עם פירגון, עם הכלה, עם נסיון לקבלה ולהבנה את המניעים, הצרכים, הרצונות של כולנו.

אבל האם אני מצליחה לכל הרוחות לתת לעצמי דרור - מעצמי? לא מהסביבה, לא מהחברה, אלא מעצמי? מהדברים שתמיד דוחפים אותי?

אז בסיציליה גיליתי פעמיים שצלחתי את המשוכה הזו, שהיא מאוד לא קלה לי.

סיפרתי לכם על בריכת מי הים המופלאה. אז ביום טיול נוסף, בו טיילנו בעיר המקסימה סירקוזה, וראינו את הים שקרא לנו ופיתה אותנו (למרות החופים המאולתרים, למסכנים אין חול...הו, הרצליה הרצליה על חופיה המופלאים) החלטנו לחזור לא מאוחר מדי למלון, ולבלות שוב בבריכה בשחיה ובקריאה.

חופי סירקוזה...(:

ויתרנו על טיול בעיירה נוטו, ומיהרנו לחזור לבריכה. היה נחמד ומזג אוויר טוב, טבלתי רגל, ועוד רגל, ועצרתי. המים הפעם היו קפואים, אפילו קפואים מדי בשבילי...

בעודי עומדת, מחזיקה בסולם המוביל לבריכה, רגלי טבולות עד הברכיים במים, כולי חידודין חידודין, שערותי סומרות, אין איש בבריכה, בעלי מתבונן בי בסקרנות ובשעשוע, ואני בין שמים למים, התחלתי במשא ומתן עם עצמי.

שאני אשתפן??? שאני אכשל??? שאני אוותר לעצמי????

זה לא מתאים לי!!!!

חשבתי וחשבתי, ונזכרתי באינספור שעות של נסיונות להבנה ומודעות עצמית, ולהמלצות של חכמים וטובים, והחלטתי, לא ייקוב הדין את ההר, ולא תיקוב בטני את המים. 

אני אעשה בדיוק מה שבא לי. לא מה שמתאים לי, לא מה שיפה לי, לא מה שראוי ונכון לי, אלא מה שמתחשק לי...ויצאתי...קצת תחושת חמיצות/מליחות בפה, אבל מהמים, מי הים, ולא מהכישלון. הבנתי שזה סוג של, סוג של ניצחון.

פעם נוספת שהבנתי זאת הייתה בסיור ביום האחרון שלנו, אבל עליו אספר בפוסט נוסף.

האם אני מעיקה עליכם בשטף הפוסטים שלי? לי יש צורך עז לכתוב ולקבל תגובות. מין קול קורא כזה, יד מושטת כזו. מדברת /כותבת את עצמי לדעת. ואני תוהה אם זה מתאים לכם...נותנת לעצמי דרור, הה? לא מתחשבת רק באחרים, הה? נו, טוב, לא אמרתי שאני ממש תמיד מצליחה. מי אמר שאני מושלמת?  (:

אני אוהבת להיות מוכנה. כמה שיותר בשליטה. טוב, זה לא נכון, אני גם מאוד זורמת עם דברים, וספונטנית. אבל בדברים שנדמה לי שיש לי עליהם אחריות, ואני מוכרחה לטפל בהם, אני מעדיפה להרגיש שאני נוהגת ולא נגררת.

תנשמו עמוק...זה הולך להיות חושפני משהו...

הלכתי היום למדידות לפיאה. בחודש הקרוב אתחיל טיפולים כימותרפיים, וכתוצאה...השיער שלי, הסמל המסחרי שלי, התלתלים הלבנים שלי - כולם יישרו.

ואני אהיה קרחת. כנראה לגמרי. כך אמרה לי הרופאה. 

ואני זו שמדברת על אותנטיות, ולא צובעת שיער גם מתוך איזו אידאולוגיה, של "תאהבו אותי כמו שאני, ומי שלא - אז באסה", וכאלו, צריכה להחליט איך יהיה הלוק החדש שלי.

האם ללכת קרחת? האם להתחבא מתחת לשמיכה? האם לשים מטפחת או כובע? או לחבוש פיאה?

תמיד הסברתי לילדי, והאמת זה קצת נכון ובמידה רבה נדמה לי שאני כבר לא לגמרי משוכנעת בנכונות ההסבר, שעדיף לשמור כמה שיותר דלתות פתוחות. מה קורה אם שומרים אופציות פתוחות, למה לא? ואם אפשר, אז באמת למה לא? מצד שני, היום אני חושבת שיש בזה מין פסיחה על שתי הסעיפים, מין פחד להתחייב, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כזה. ואולי זה אומר שאף פעם לא הולכים עד הסוף במשהו, בכל הכוח. 

בכל מקרה, בנושא הדימוי החדש שלי, נדמה לי שעדיף לי שכל האופציות תהיינה פתוחות בפני. בבית, בחברה אינטימית, כשמי שנפגש אתי יודע מה קורה, אולי אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם...אבל בהרצאות, כשאני עומדת לפני קהל, שבא לבוקר של כייף, קפה ומאפה וגם הרצאה מעוררת השראה...נו נו, אולי שם אני לא מוכרחה להתריס ולהביא את צרותי לאור הזרקורים?

אז הלכנו למומחה בעיצוב פיאות, שאיתגרתי אותו גם בגלל התספורת הקצוצה, וגם בגלל צבע השיער. חשבתי שאמדוד דגמים שונים, ואממש אי אלו פנטזיות על הדרך - קארה בלונדיני, תלתלים ג'ינג'ים, קוצים שחורים - מי יודע מה, אבל הוא רק מדד לי היקף גולגולת, ולא ראיתי כלום. עד אשר אצטרך את הפיאה, לא אוכל לראות שום דבר עלי, ולהתרגל, ולהסתכל ולהציץ באור עמום טיפה על דמותי בראי. ככה, בום. ביום שהשיער יתחיל לנשור, אני אמורה לבוא למספרה שלו, לגלח את שארית הפליטה, ולראות את עצמי באור יקרות - ללא שיער, ומיד עם הפיאה. מפחיד ומאיים מאוד. ללא כל הכנה. ללא משחק של פורים. חשבתי שאמדוד, שאצחק, שאצטלם באין ספור פוזות וצבעים - בוק שלם של תצוגת רותי'יות שונות ומשונות, ולא. לא נתנו לי להתפנן על פורים ומשחק. 

זה כנראה, לא משחק. זו המציאות. אוף.