אני כותבת עבודה עכשיו על דימוי הגוף הנשי בגילאי אמצע החיים ובגיל השלישי. אני בוחנת את הקונבנציות, את ההכתבות התרבותיות, את הפירפורים של חלק מהנשים המנסות להימלט מההכתבה הזו, את הנסיונות להיחשף ולהיות פשוט את, את הנסיונות להסתיר את מי שאת, את ההכחשה, את המציאות המכה בפרצוף (ובבטן, ובירכיים, ובשריר המלח פלפל...). אני בוחנת דרכים להצגת הנושא בקולנוע, ביצירות ספרותיות...בקיצור מעניין לי מאוד.
בין הדברים שאספתי לי ישנו קטע מתוך ספר שנקרא "פחד חמישים" של אריקה ג'ונג, שהתפרסמה בזכות ספרה "פחד גבהים".
הספר כתוב בקלילות, זורם, מלהג ומפטפט, מספר על חייה, על קורות חייה, והכל לאחר שבום...מלאו לה 50....
בין השאר היא מספרת על דודתה קיטי. דודתה האמנית, הלסבית, החיה בעלית גג. דודתה איבדה חלק מהזכרון, כנראה לקתה באלצהיימר, ומתייחסים אליה כבלתי שפויה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה כאשר יש דיון בבית המשפט לגבי השאלה מי חייב לדאוג לה, והיכן עליה להתגורר. עד אשר הדיון המשפטי יסתיים, העבירה אותה הסופרת לעלית הגג שלה, בחזרה מהמחלקה הפסיכיאטרית הסגורה, לאחר שהיתה כבולה בכתונת משוגעים, "היא נמצאת שם לא רק בגלל טירוף הזיקנה, אולי אלצהיימר, אלא מפני שהיא אישה בודדה , עקרת-בית, לסבית מעורערת".
לאחר שהעבירו אותה בחזרה לביתה (שם הפרק הוא "הלסבית המטורפת בעליית הגג") הם רוצים לצאת לאכול. הדודה קיטי, הסופרת אריקה ג'ונג והבן של שותפתה לחיים של הדודה - פרנק, אותו גידלה קיטי כבן.
מצבה של הדודה בכי רע. כפי שאתם יכולים להבין מהתיאור. ומה חשוב לפרנק?
"השיער שלך נורא, אמר פרנק. מחר בערב אני אצבע לך אותו. אוקי? הוא ברש באהבה את שערה, השחיל את עגילי הזהב שהזמין בשבילה דרך החורים באוזניה, עזר לה להתאפר. בינתיים עברתי על בגדיה של קיטי וחיפשתי משהו שאינו קרוע, מוכתם או בלוי."
אם הרושם החיצוני יהיה מסודר, נקי, שוב במסגרת וכפי שצריך להיות....הכל יהיה בסדר?
אם נעשה מתיחת פנים, דיאטה, נצבע את השיער, האם נחזור להיות צעירות? האם ההופעה, החיצוניות, הפולניות הזו של הכל בסדר...האם הן החשובות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
