  כינוי:
HolyּGutless בת: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
סיכום חצי שנה
(תמונה מאוקטובר 2008)
מפחיד, כמה דברים יכולים לקרות בחצי שנה.
הספקתי יותר מדי דברים מכבידים על המוח והמרחב האישי...
+ לעזוב את הבית-ספר ולחזור ללימודים, הכי רצינית שאפשר.
כרגע אני לומדת בתיכון אקסטרני, משלימה את החומר שהפסדתי + בגרויות.
אני שואפת לתואר ראשון בביאולוגיה, והתקבלות לאוניברסיטה הפתוחה שתוכל להוביל אותי לקריירה בפסיכולוגיה.
+ לקפוץ לפחות 10 שנים של נסיון בחיים ולקבל שכל.
אני יכולה בוודאות רבה להגיד לכם, שהחיים לא כאלו קלים כמו שנראה לכם.
לא
משנה כמה ההורים שלכם יציקו,יקללו או ירביצו לכם עם נעל בית מסריחה, תוך
כדי צרחות, כגון: "נולד לי ילד אוטיסט!" - ההורים שלכם אוהבים אותכם,
ויעשו הכל בשביל להגן עליכם.
כן-כן, אני נשמעת כרגע כמו סבתא בת 100
שלא רוצה למות ומקבלת הנאה סדיסטית מלנדנד ולהטיף מוסר בגאווה, ולספר
סיפורים דופקי שכל, כמו "כשאני הייתי בגיל שלך, לא היה טלוויזיה" תוך כדי
סריגת גרביים חסרי תועלת. שמענו... לא היה גם אמצעי מניעה בילדותך, אבל מה
זה קשור?
חצי שנה, גרתי עם גבר בדירה קומונלית, עם חדר פרטי קטן, מסכן
ועלוב. בישלתי בוקר וערב. ניקיתי, כיבסתי, סידרתי. והכל עולה כסף, רבותיי.
עם כל העבודת פרח שלא הייתי אמורה לעשות בכלל בגיל הזה, אפילו מצאתי זמן
לBLOW JOB. הייתי שם, טוב שזה נגמר, ותאמינו לי זה פאקינג אחושרמוטה עבודה
לא קלה. אז תעשו טובה, חלאס לעשות סצנות דרמטיות עם דפיקות בשולחן
ודמאות-ריר-נזלת לאמא שלכם, כי היא לא הביאה לכם 50 שקל לוודקה ביום שישי,
ולירוק לה בפרצוף בצרחות "אני שונא אותך" כי היא לא קנתה לכם פלאפון חדש. ההורים של כולנו קורעים את התחת בעבודה. לכולם קשה. לנקות את החדר או לשטוף את הכלים, זה אפילו לא שליש ממה שבן אדם מבוגר עובר היום. קצת כבוד לא יפגע לכם באגו.
בן אדם שהכרתי, מת לפניי כחודש. בהלוואיה שלו, אמו פנתה לכל האורחים ואמרה: "אם אתם באמת אוהבים את ההורים שלכם, תשמרו על עצמיכם".
+ לקבל הצאת נישואין ולדחות אותה.
על זה לא בא לי לפרט...
+ והכי חשוב ומצער - לדפוק לעצמי 50% מהעצבים, ללא דרך לתקן זאת.
עברתי
הרבה טראומות בזמן האחרון, וניהיתי נורא עצבנית ופגועה. עצבים דפוקים אי
אפשר לתקן לצערי. כדורי הרגעה רק מפחיתים לזמן קצר את הכעס.
והלוואי עליי את הבעיות של הנוער כיום - "אין לי כסף לחולצה של LeeCooper" או "חברה שלי אתמול נישקה את אהובי בן ה15 בלחי".
"אם אתה לא יכול לשנות את הסיטואציה - נסה לשנות את הגישה אליה".
+ להבין מי החברים שלי באמת.
חברה או חבר אמיתי זה לא מי שישלם לך על הבירה, יעשה לך תמונות איכותיות סגנון "וואנאבי אימו" או יתן לך את האייפוד לסוף שבוע.
חבר אמיתי זה מי שישים זין על כל הסידורים שלו וירוץ לעזור לך ברגע שאתה נדפק. חבר כזה קשה למצוא כיום, לצער כולנו.
ברוב
המקרים, נזכרים בך רק כשצריכים משהו ספציפי, ואז זורקים חזרה לפח
ה"משומשים". הם בחיים לא יתעניינו, מה קורה אצלך, איך אתה מרגיש, או מה יש
לך לספר.
תן להם כסף והם מרוצים.
"תגיד לי מי החברים שלך, ואני אגיד לך מי אתה".
דפקו לי הרבה פעמים סכין בגב, ונמאס לי. ניתקתי המון קשרים, והשארתי לידי רק את מי שבאמת חשוב לי, ואני חשובה לו.
אז תפקחו את העיניים, כי בגידה ע"י בן אדם שבאמת אהבת וחשבת שעליו אפשר לסמוך זה באמת כואב. כואב מאוד.
אני
לא בוטחת באף אחד, כמה שדבריו לא ישמעו אמייתים וחמים. יש לי את המעגל
הקטן שלי, עם האנשים שאני יכולה להחשיב לאחים/אחיות, וזה מספיק לי.
- - -
אני לא חשה את עצמי "יודעת הכל". ממש לא. אני מספרת אך ורק מה שאני באמת יודעת. מה שאני עברתי.
תעשו מה שבא לכם.
שמרו על עצמיכם.
| |
 קרה המון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
