 כינוי:
HolyּGutless בת: 34 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
יצורים בעלי זוג רגליים.
בשביל מה היצורים בעלי זוג הרגליים המציאו אהבה?
מדוע איננו פועלים אך ורק לפי האינסטינקטים הבסיסיים שלנו, כמו החיות, בעלות הארבע רגליים?
מדוע אנו חייבים לסבול, לחוות כאב ואכזבה שוב ושוב על בשרינו העדין?
מדוע איננו יכולים פשוט "להתקיים" בעולמינו המשוגע והלא שפוי?
מדוע איננו יכולים פשוט לנוע עם הזרם ולתפוס את הגל הידוע בשם "חיים".
מדוע אנו פוגעים אחד בשני, משקרים אחד לשני?
אנחנו משקרים כל יום, כל דקה, כל שניה.
אנחנו מכחישים את מה שבאמת חושקים בו, כל יום, כל דקה, כל שניה.
והכל מסתובב סביב תירוץ אחד טיפשי - רגשות, אהבה.
אנחנו מפחדים ממה שבאמת רוצים בכל ליבנו השברירי, מפחדים מההישג והאובדן שבא והולך בלי להודיע, חולף עם הרוח.
אנו ספוגים בהלה ופחד, מפחדים לאבד את מה שאף פעם לא יהיה שלנו, כיוון ואנחנו לא נותנים לדבר הזה לקרות.
אנו בונים לעצמינו חומת לבנים עצומה ובלתי שבירה מול הפרצוף.
אנו כובלים עצמינו באזיקים מופשטים של ייאוש וצער, עייפות וחוסר תשוקה להמשיך, להמשיך בדרך.
וכך נוצר המעגל הסגור של מערבולת הרגשות והמחשבות שמפריעות לנו להתרכז במה שבאמת חשוב.
אנחנו סותרים סתירת לחי מכאיבה עד כדי בכי לאהבה שמחכה לנו ומגרשים אותה בלי טיפת רחמים.
אנחנו לא מאפשרים לעצמינו להשתחרר ולהרפות כפי שבאמת רצינו, בלי דאגות, בלי ספקות.
אנחנו בוכים וצוחקים.
אנחנו משתגעים ומתאפסים.
והכל בשם האגדה הנאיבית הנקראת "אהבה".
התירוץ העלוב והאולטימטיבי לכל טעות אפשרית שאנחנו עושים, לכל מעידה קטנה.
אנחנו מנסים להפוך כל דבר טיפשי קטן למשהו רומנטי נדוש ולכאורה משמעותי, אנחנו חיים בסרט.
כל כך פתטי ובנאלי, כל כך קיטשי וצולע, לא משכנע בגרוש.
אנחנו הופכים זבובים קטנים, לא מזיקים וחסריי תועלת, לפילים עצומים ומאסיביים.
אנחנו עיוורים, מחפשים משהו גדול ואיתן בקצה השני של העולם,
כשהוא בעצם מסתתר ורועד מאחורי הפינה. פינה חשוכה, שמחכה להיות מוארת בקרני האור של צומת לבנו התמים.
וזה פשוט, כי ככה אנחנו... אנחנו בני אדם.
ושום דבר לא ישנה אותנו, כי זה הטבע שלנו, כך נוצרנו וכך ניהיה.
כמה שלא ננסה - אך פעם לא נשתנה.
ובכל אחד ואחת מאיתנו, מסתתר ילד קטן, נאיבי ופגוע, כועס על כל העולם, אך בכל זאת מלא תקווה, מאמין שמשהו טוב מחכה לו בהמשך הדרך.
אנחנו קטנים, זעירים - אך עצומים ואלוהיים.
כך אנחנו בנויים, ההומוספיאנס.
וזה מה שמפריד אותנו מהחיות, בעלות הארבע רגליים.
| |
המוזה שבכתיבה.
מתיי זה יפסק?
הכאב מסרב לעזוב אותי במנוחה.
הוא בא ביום, הוא בא בליל, כבול ללבי בשרשרת עצומה.
הוא מבקר אותי ברגעים בהם אני הכי לא מוכנה.
הופעתו את האמת חושפת, ומסירה מסווה שקרים, וכאשר איננו - הנני מרגישה כבמימד השווא.
ושוב אני מוכנה לקבלו בזרועות פתוחות, כיוון ונגמר כבר כל כוחי, ידיי חסרות שליטה.
והוא מפתיע, עם עיניו הקרות כקרח, הנוצצות והחדות כאור הזרקורים.
לוחש לי את מילות הצער ושירי השיממון, וכל המצייתים הכפופים לו סוגדים לגדולתו השפלה והנבזית.
מתיי זה יגמר?
הכאב מייסר, אינו עוזב.
הוא רק מגביר את איתנו, הופך אביר יותר, חסון יותר.
אינו מראה כל רחמים, לא מתחשב, תמים, אך לא מגזים.
הוא רק מודיע כשנגמר הזמן,
והוא מוכן, מוכן שוב להכות במגלבו... מגלב הצער,הייאוש.
הביזיון, גובר הביזיון, בולע כל כולי כגל, משמיד כל רגש אנושי.
ואף על פי הנאמר, עושה לי טוב כל ביקורו, משמח ואף מדכא, ומאזן את כל המחשבות.
הוא כממתק פעוט לא מספק, והרצון לעוד - גובר.
כי אם לא הוא... מי יחזירני אל העולם האמיתי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
