ממעמקים קראתי אלייך ..

אורך הסיפור - 996 מילים.

"חברים אמיתיים הם הנשמה של כל אדם.
הם עוזרים לו, הם תומכים בו,
הם מחיים אותו, הם נמצאים שם בשבילו.
בלעדיהם, הוא כלום אחד גדול.
חברים הם האמת של האדם,
הם נמצאים שם על כל המעלות והחסרונות,
לא שופטים, אמיתיים.
אם הם לא שם, הם לא אמיתיים. הם מזוייפים.
אנחנו נוהגים לאבד את האנשים החשובים שלנו,
לקחת אותם כמובן מאליו,
ובאובדן שלהם אנו מנחמים את עצמנו במעטפת של אנשים מזוייפים.
אבל אם נשבור את המעטפת הזאת, ולו לשנייה,
נמצא מעבר לה את האמת שחיפשנו,
את החבר האמיתי. היחיד, המיוחד.
ברגעים הקשים, כשהכול היה ניראה כל כך שחור,
והדבר היחיד שעטף אותי היה עולם של זיוף ושקרים,
את תמיד היית שם בשבילי,
את היית הכוח, את הרמת אותי,
את עטפת אותי באמת, בכנות, באהבה.
את היית החבר האמיתי שהייתי צריכה, החברה האמיתית שלי.
יום הולדת שמח הילי, אני אוהבת אותך כל כך."

"ניבי, זה כל כך יפה, אמיתי. כל כך תודה." חייכתי אליה והנחתי את המכתב על המיטה.

"אני אוהבת אותך, וזה מגיע לך. על הכול." היא חייכה אליי. "אך,אני חולה עלייך!" אמרתי.
"מה נהיינו רגשניות? בואי אליי אחותי." אמרה ניב ומשכה אותי לחיבוק חזק.
צחקנו אחת לשנייה. החברות הכי טובות.
הילי וניבי. ניב והילה. מי לא הכיר אותנו ביחד?
תמיד ביחד. עוד מהילדות.
אף פעם לא הכירו את ניב בלי הילה, או את הילה בלי ניב. זה תמיד בא ביחד.
ואיך אפשר שלא? ניב הייתה הכול בשבילי. הנפש התאומה שלי. היחידה שלצידה יכולתי להרגיש כהילה האמיתית,

לצידה יכולתי לבכות, להתפרק, אך גם לשמוח ולחייך חיוכים אמיתיים. היא ידעה להגיד את האמת, לעולם לא שיקרה, לא שפטה אותי אף פעם.

כשהייתי עצובה, היא ישר הרגישה את זה. כשקרה משהו משמח, היא ישר ידעה על זה.
אהבנו את אותם דברים, חווינו את אותם דברים, היינו נפשות תאומות, אף פעם לא נפרדנו.
פשוט ניב והילה.
**
"את מתרגשת?" שאלה אותי ניב בעודנו יושבות וטוחנות צלחת פופקורן. "ממה?" צחקתי.

"מה ממה? את פאקינג בת שמונה עשרה!" היא צווחה. "אה.. זה." הפטרתי.

"אה.. זה? את בת שמונה עשרה. את יודעת כמה דברים את יכולה לעשות מרגע זה? את פאקינג אזרחית חוקית לכל דבר.

את יכולה לארוז את הדברים שלך ו.. ולעזוב את הבית!" צחקתי עליה. "לא, לא ניראה לי שזה הדבר שחלמתי לעשות בגיל שמונה עשרה."
"כשאני אהיה בת שמונה עשרה.. זה בדיוק מה שאני אעשה!" הודיעה. "אין בעיה, רק תתקשרי לעדכן אותי איפה את נמצאת." צחקתי.
"בוודאי שכאן."  זרקתי עליה כרית. "משוגעת."
"הילה.. בואי שנייה." שמעתי את קריאתה של אימא מהחדר השני.
"שנייה אימא." צעקתי חזרה. יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדר השינה של אימא.
"הילי.. את זוכרת את האזכרה של אבא מחר?" שאלה אימא כשהתיישבתי על מיטתה.

"בטח שאני זוכרת." השפלתי מבטי לרצפה."איך אני יכולה לשכוח דבר כזה?"
"אני יודעת שקשה לך הילי.. שזה תמיד בא אחרי היום הולדת שלך."
"הוא לא היה צריך למות." מלמלתי. "ואת יודעת את זה."
"אני לא יודעת את זה הילי. אני לא יודעת מי הרג אותו, למה הוא מת. מה קרה. אני רק יודעת שעברו כבר שנתיים,

והסיפור הזה עדיין אופף מסתורין.  אף אחד לא יודע מה קרה. וסביר להניח שאף אחד גם לא יידע."
"אני אדע. יבוא יום ואני אגלה את זה. את תראי."
"הילי, זה דברים שגדולים עלייך בכמה וכמה מידות. אני לא רוצה שתתעסקי בזה." נאנחה. "את לא יכולה להגיד לי דבר כזה, זה אבא שלי!" כעסתי.
"אבא שלך מת. תתני למשטרה לעשות את העבודה ותניחי לסיפור הזה כבר."
"המשטרה לא פתרה את התעלומה הזאת במשך שנתיים. סביר להניח שגם בעוד עשר שנים הם לא יגלו כלום.

הם חסרי תועלת. זה בכלל לא מעניין אותם."
"הילי.."
"אני לא מבינה למה קראת לי. כל הזמן אנחנו מדברות על אותו נושא, מתווכחות על אותו דבר." קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.

שמעתי אותה קוראת לי "הילי.. תחזרי לפה!" אבל העדפתי להתעלם. חזרתי לחדר שלי, והתיישבתי על המיטה ברוגז.

"מה קרה?" התעניינה ניב. "סתם.. היא מרגיזה אותי כל כך. שוב אותו עניין עם אבא שלי."
"שוב את מתעקשת לפתור את התעלומה הזאת?" נאנחה. "כן. זה הורג אותי שאני לא יודעת מי רצח את אבא שלי."
"את מתגעגעת אליו?" שאלה. כך זה היה תמיד. בחיים לא הטיפה לי מוסר או אמרה לי מה אני צריכה או לא צריכה לעשות.

תמיד העדיפה לעבור ולדבר על איך שאני מרגישה.

"מאד. חלמתי כל החיים שלי על המתנה שאקבל מאבא שלי לגיל שמונה עשרה. תמיד רציתי מכונית ונסיעה לארצות הברית.

והנה, אני בת שמונה עשרה והוא לא כאן."
היא הסתכלה עליי, מקשיבה. לא אמרה מילה. "הוא היה הבן אדם הכי חשוב שהיה לי. הכי חשוב."
"אני יודעת הילי.. אבל את תראי שהכאב הזה יעבור לאט לאט. זה געגועים שצורבים לך בלב, אבל עם הזמן זה יעבור.

ועד שזה יקרה, אני תמיד פה בשבילך." חיבקתי אותה. "אני יודעת. לפחות את כאן. את הכי חשובה לי בעולם ניבי."
"טוב, אני אלך. את זוכרת היום בתשע וחצי, כן?" אמרה אחרי כמה דקות של שתיקה. "בטח." חייכתי אליה.
**
"אימא, אני יוצאת לניב." הודעת ויצאתי מהבית לכיוון ביתה של ניב. היא הבטיחה לי ערב כייפי במיוחד, ערב של שתינו. היא הבטיחה בית ריק.

לא רציתי חגיגות גדולות מידי, אפילו שאני בת שמונה עשרה וזה גיל שצריך לציין אותו, הוא הרי כל כך חשוב, כך אומרים,
הרגשתי נורא צבועה לחגוג יום הולדת ולשמוח יום לפני האזכרה של אבא שלי. אבל היא לא וויתרה לי.
ביתה של ניב לא היה רחוק, הליכה רגלית קצרה של עשר דקות בערך. בחוץ היה קריר והרוח חדרה לעצמות שלי והרגשתי מעין דקירות שלא פסקו.
הגעתי לבית שלה, וילה קטנה בקצה הרחוב. התקרבתי לדלת הכניסה, הופתעתי למצוא אותה פתוחה.

ניב אף פעם לא השאירה את הדלת שלה פתוחה.  היא הייתה פרנואידית. תמיד חשבה מחשבות נוראיות כאלה

והייתה מהאנשים שחושבים שתמיד עוקבים אחריהם לכל מקום, פחדה להסתובב לבד וחשבה שכל רגע יכול לצוץ מישהו ולהרוג אותה.

לדלת היו שלושה מנעולים, אף פעם לא הייתה שוכחת לנעול אפילו לא אחד. נכנסתי בשקט. הסלון היה חשוך.

לרגע חשבתי שאולי היא תקפוץ עליי, תדליק את האור ותצרח "הפתעה", ולעיניי יתגלו המונים של חברים, שישירו לי יום הולדת ויזרקו עליי נירות צבעוניים. "ניב.." קראתי. "ניבי.. את פה?" המשכתי. התקרבתי לכיוון הסלון. לפתע הרגשתי את רגליי נתקלות במשהו.

הדלקתי את האור בזהירות. "אהההההה" צרחתי.  ניב שכבה על הרצפה, סביבה הייתה שלולית דם ועיניה פקוחות, לא זזות.
היא ניראתה כמתה.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285