קולך מהדהד בראשי שחושב,
רק עלייך חושב כל שנייה,
איך הרמת צלצול,
איך אמרת סליחה,
איך הודעת שחזרת לצבא.
איך סיפרת שהתקשרו,
איך אמרת שביקשו,
ביקשו שתבוא, שתגן, שתילחם,
איך אמרו לך "בוא",
ואתה כלוחם,
לא סירבת פקודה, עכשיו וגם מעולם.
איך נישקת את ראשי,
אמרת שתחזור,
הבטחת "אחזור במהרה",
איך הבטחת שהכול, שהכול יסתדר,
שננצח, שתהיה הקלה,
שלא יהיו טילים, שלא יהיו הרוגים,
גם לא פצועים, נפגעי חרדה,
והכול בזכות צה"ל,
בזכות הצבא,
הכול הכול בזכותך.
מאותה מלחמה השתנה הכול,
כאילו מדינה נולדה מחדש,
אין טילים, הרוגים, פצועים, מלחמה,
אפילו לא דם וגם לא אזעקה,
המלחמה לקחה איתה את הכול,
את כל הרע במדינה,
המלחמה לא השאירה דבר מאתמול,
מאתמול שלפני המלחמה,
ולמרות שהבטחת,
גם אותך היא לקחה,
וכלום לא נשאר לי ממך.
סתם משהו שכתבתי .. ^
אני לא מוצאת דרך אחרת להעביר את מה שאני מרגישה חוץ מהכתיבה .
מאז שהתחילה הפעילות הקרקעית הזו בעזה, אני ממש לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר,
חוץ מעל החיילים האלו שנלחמים שם עכשיו.
דברים כאלה תמיד כל כך מדכאים אותי .. אני זוכרת איך הייתי כשהחזירו את אלדד ואהוד השבויים בארונות,
הרגשתי כאילו מישהו שאני מכירה כ"כ טוב, מת.
ואתמול כשהודיעו על החייל שנהרג, זה פשוט הוריד לי את המצב רוח כ"כ.
יכול להיות שאני רגישה מידי לדברים האלה, אבל יש לי .. חולשה אולי לקרוא לזה? לכל מה שקורה עם חיילי צה"ל,
ולאוו דוקא בגלל שאנשים שאני מכירה.
את בן דוד שלי, שחתם קבע בצבא, שלחו לקרקיליה. זה לא בעזה. זה בצפון. בינתיים עוד לא שולחים אותו לעזה. דגש על הבינתיים.
שם בקרקיליה, יש הרבה מהומות בין ערבים ליהודים. כל הזמן, אבל בעיקר עכשיו.
אתמול הייתה שם מהומה ממש גדולה, זרקו בקבוקי תבערה ובן דוד שלי סיפר לי שכמעט וזרקו עליהם רימון.
ואז הוא סיפר לי שהוא הרג ערבי אחד. וזה היה מתוך הגנה,אני יודעת.
אבל פשוט לא יכולתי להגיד לו "כל הכבוד", או משהו כזה.
כי ברגע כזה זה לא משנה אם הוא יהודי, צרפתי, ספרדי, אמריקאי או ערבי. זה בן אדם.
אבל הוא עשה מה שהוא היה צריך לעשות, ואני גאה בו הכי שבעולם.
ואולי אותו הערבי לא היה חף מפשע, אבל יש כל כך הרבה חפים מפשע שנפגעים מהמלחמה הזאת סתם ככה.
גם מהצד שלנו,גם מהצד שלהם. ואני לא יודעת מה דעתי על המבצע הזה,אני לא יודעת אם אני בעד,
אם אני נגד, אני חושבת שאין לי דעה. כי מבחינתי - אנשים נהרגים. לא משנה לאיזה צד.
אני חושבת שהאנשים ששולטים במדינת ישראל הם אנשים דפוקים ואינטרסנטים שאכפת להם רק מעצמם,
והאמת שאין לי דעות פוליטיות והנושא הזה אף פעם לא עניין אותי במיוחד, אבל האנשים ששולטים על המדינה שלנו,
חושבים שהם משחקים במשחק וידאו בשני שקל בקניון השכונתי.
אבל אני כל כך גאה בצבא שיש לנו. ולא משנה מה יגידו עליו, אני יודעת וכולנו יודעים, שהוא צבא כל כך חזק ואמיץ,
שמחנך את החיילים שלו לתת את עצמם למדינה שלהם.
והם פחדו להיכנס לעזה, הם פוחדים להיהרג, הם פוחדים להיחטף, פוחדים להיות רון ארד או גלעד שליט,
אבל הם נותנים את עצמם ולפניהם יש רק מטרה אחת - שאנחנו נחיה בשקט.
הצבא שלנו הוא אוסף של אנשים גיבורים, מדהימים, אמיצים וטובי לב - וכמה שינסו להוציא אותם ההפך - הם תמיד יהיו כאלה.
אוסף של אנשים כאלה, שהתקבצו בשבילנו. שנלחמים בשבילנו. שנהרגים בשבילנו. שסובלים בשבילנו.
ולא משנה כמה אני אגיד, וכמה אני אנסה להסביר, וכמה אני אחיה - שום דבר לא יהיה מספיק בשביל להודות להם. לכולם.
שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מעין יבוא עזרי
עזרי מעם השם , עושה שמיים וארץ ,
אל יתן ימות רגלייך, אל ינום שומרייך,
הנה לא ינום, ולא ישן, שומר ישראל,
השומר שומרייך, השם צילך, על יד ימינך,
יומם השמש, לא ככה, וירח בלילה,
השם ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך,
השם ישמור צאתך ובואך,
מעתה ועד עולם.
חייל מתפלל שחרית על יד הרצועה.
אלוקים שמור עליהם. הם היקרים שבמדינה שלנו.
שגלעד שליט יחזור חי, שלא יהרגו ולא יחטפו לנו חיילים ואזרחים,
שיהיה שלום.
שנוכל לחיות בשקט ולא לפחד על האחר.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירן .
