ממעמקים קראתי אלייך ..

ילד יקר ואהוב שלי,
לפני כעשרים שנה, נלחמתי בדבר הקשה אך היפה ביותר שיש - להוציא אותך מבטני.
הרבה סבל וכאב עברתי, היית הילד הראשון והלידה שלך הייתה קשה מכל.
נלחמתי בעצמי, בכאבים ובשעות שלקח לי להוליד אותך, והכול השתלם כדי לקבל אותך כמה דקות אחר כך, להחזיק אותך בידיי,
ולראות את עינייך הכחולות מביטות בי, כה קטנות ומדהימות, מביעות את מה שהפה עוד לא יכול להגיד, וקוראות לי "אימא".
כל שנייה, דקה, שעה, יום ושנה שהעברתי בחיקך הייתה כמתנה מאלוהים בשבילי.
לראות אותך גדל, לומד ללכת, לומד לדבר, לומד להכיר את הסביבה שאתה חי בה,
לשמוע את הפעם הראשונה שקראת לי אימא,
היום הראשון שהלכת לגן, היום הראשון בכיתה א' - איך התגאית שאתה הראשון בכיתתך שהצליח לכתוב " שלום כיתה א' " ללא שום שגיאה,
את יומך הראשון בחטיבת הביניים, את היום הראשון בתיכון ובעיקר זוכרת אני את היום האחרון של כיתה י"ב.
איך באתי אלייך, מחבקת ומנשקת ואתה במין חיוך של 'אימא תרדי ממני' צחקת עליי,

ואמרת שאתה כבר לא ילד קטן ואין צורך בכך שאחבק אותך לפני כל החברים שלך.
הרגשת מובך, ואני רק הסתכלתי עלייך.. על העיניים שלך, שרק אתמול נפקחו לראשונה בחיים, והיום הן כבר בוגרות,
על החיוך שלך, על הזיפים שגידלת, על שיערך הסותר, ועל מה שנהיה ממך, בן שלי.
כל כך בוגר ומוצלח, גאוותי הגדולה.
את כל חיי נתתי בשבילך, היית ותמיד תהיה הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים,
כל יום קשה בעבודה הצלחתי לעבור בעודי אומרת לעצמי שהכול כדי שאוכל לממן לך עתיד טוב יותר,
כל מלחמה שניהלתי איתך על כך שלא צריך לצאת היום ועלייך לשבת וללמוד לבגרות,

עברתי בעודי אומרת לעצמי שהכול כדי שתוכל לפתח לעצמך מקצוע כמו שאתה באמת מסוגל.
ביום שנולדת קיבלתי מאלוהים מתנה מיוחדת, והיה עליי לעזור לה להתפתח , לגדול, להשכיל, להכיר ולהבין,
ובעיקר - היה עליי ללמד אותך לחיים של אמת ובגרות, היה עליי להפוך אותך לאדם מן השורה.
יותר מהכול זוכרת אני את היום שהתגייסת. נער בן 18, מורעל ואכול צבא,
כל מה שראית לנגד עינייך היה את הגיוס לקרבי, את הלוחמה למען המדינה,
את מה שאתה יכול לעשות למען המדינה בה חיית במשך 18 שנה.
עם המדים הירוקים , העיניים הכחולות והחיוך הרחב,

נשבעת אמונים לצבא ההגנה לישראל והתמסרת כל כולך למה שילווה אותך במשך 3 השנים הבאות - צבא הגנה לישראל.
והיום, שנתיים לאחר מכן, בראשי עולה אותה התמונה.. נער עם עיניים כחולות ומדים ירוקים, חיוך רחב ומבט של לוחם,
וככה ראיתי אותך בפעם האחרונה , בפעם האחרונה לפני שנלקחת בשבי.. ואף אחד לא יודע מתי תחזור.
כשאסיים לכתוב את המכתב הזה, אצמיד אותו ל730 המכתבים האחרים שכבר מתוייקים בתור קלסר,
730 ימים בהם לא ראיתי את פנייך היפות, את עינייך השובות ואת המבט הזה שקורא לי אימא,
730 ימים בהם בכל יום כתבתי לך מכתב בכל יום, מספרת לך מה עובר עליי,
על הגעגועים התוקפים אותי בכל פעם, על לילות לא שינה, על עיניים שלא מפסיקות לדמיין אותך מולן ועל מחשבות עלייך שלא עוזבות.
730 ימים בהם הרגשתי חסרת אונים על כך שאינני יכולה להיכנס לשם ולשלוף אותך בשתי ידיי,
להילחם להוציא אותך משם כמו שנלחמתי כל כך להוציא אותך מבטני.
חוסר אונים על כך שאינני יכולה לעשות שום דבר כדי למנוע ממך את הסבל שאתה חווה, את הכאבים, הגעגועים והדמעות.
730 ימים בהם הדמעות שלי זלגו בלי סוף,

והתמונות שלך נהפכו להיות הדבר הראשון שראיתי בבוקר, והדבר האחרון שהסתכלתי עליו לפני השינה.
הלב שלי נשבר מלחשוב עלייך סובל, הדמעות שלי יוצאות בלי הרף מלחשוב עליך בוכה,
בוכה מבלי שאני יכולה לנגב את דמעותייך, כמו בכל פעם שקיבלת מכה.
ילד יקר ואהוב שלי, עשרים שנה עברו מאז קיבלתי את הדבר היפה ביותר מעל פני האדמה, אותך, ילד יקר שלי.
והיום,עשרים שנה אחר כך.. אינני יודעת מה אקבל בחזרה.

אני כתבתי. פתאום באה לי ההשראה והמילים התחילו לזרום..

ראיתי את עצמי אימא לחייל שנחטף, את מה שעוברים ואת הרגשות והגעגועים.

פתאום חוויתי את הכאב הזה ממש, ממש אבל.

מהבוקר תיכננתי לעשות פוסט על שישי בערב,תמונות ועוד..

אבל הרגשתי ששום דבר לא מספיק חשוב כמו גלעד שליט.

מהבוקר יש חדשות - תיכנון להפסקת אש, משא ומתן וכו',

ואני שואלת את עצמי מה כל זה שווה בלי גלעד שליט?

הפסקת אש זה משהו שיכול להסתיים בתוך שעה. גם אם נחתום עליה עכשיו,

מחר יכולים להפר אותה. הפסקת אש זה לא הסכם שלום.

אז לאן הגענו בהפסקת אש אם לא שיחררנו את גלעד שליט?

את החייל המסכן עם הפנים העצובות שיושב לו עכשיו באיזה חור,

שומע מעליו את המטוסים והפצצות ובליבו יש כל הזמן תקוות שעוד שנייה יפרצו חיילי צה"ל,

אותם חיילים שלפני שנתיים גם הוא היה נלחם איתם, וישחררו אותו.

ופתאום.. הוא לא ישמע הפצצות ומטוסים, הוא יבין שזה נגמר, שזה נגמר והוא עדיין בשבי.

הוא יבין שלא אכפת לאף אחד ממנו.

וזה כל כך לא נכון. כי כל כך אכפת. רק לא לאנשים שצריך, רק לא לאלה שמחליטים לבסוף, רק להם לא אכפת.

יכול להיות שהם ניסו, שהם מנסים,

אבל בשבילי הם לא ניסו מספיק. זאת דעתי. שהיה אפשר לעשות עוד הרבה, כבר מהשבוע הראשון.

ועם כל הכבוד למלחמה הזאת, ובאמת שיש כל כך הרבה כבוד, היא לא שווה בלי גלעד שליט.

בלי החייל הזה שנשבע אמונים לצבא, שהתגייס באמונה שלמה שאם יקרה לו משהו, תעמוד מאחוריו המדינה, המדינה שלו,

המדינה שהוא בחר להגן עליה ולהילחם בשבילה.

שרק יחזור כבר, ויהיה החייל האחרון שנחטף, והאחרון שנהרג.

החיילים הם הדבר הכי חשוב שיש במדינה הזאת, בלעדיהם לא הייתה מדינה.