ממעמקים קראתי אלייך ..

  הנושא המרכזי של יום השואה תשס"ט - ילדים בשואה. 

סיפורו של הילד היהודי בשואה הוא הקשה, הטרגי והנוראי מכל. לעיתים גם יותר מאחרים.

קרוב למיליון וחצי ילדים, נפשות טהורות וקטנות, נרצחו באכזריות ע"י הנאצים, רק בשל היותם יהודים.

לא עניינה העובדה שהם רק ילדים שהתחילו את חייהם, שלא הספיקו כלום, שהיו רק ילדים.

מעולם לא פגעו באיש, לא עשו רע, וכבר נקלעו למציאות אכזרית עליה היו צריכים לגדול. מציאות של השפלה,

רדיפות, התעללויות, רצח, עוני, מחסור, רעב, קור ובדידות - מציאות שלא ניתנת לתיאור בכלל.

המסגרת המשפחתית שכולנו מכירים התפרקה, והילדים היו עדים לזוועות, לרצח של האנשים הקרובים אליהם,

ומגיל כה צעיר כבר הכירו את המושג הנורא מכול - אובדן.

מוות ויתמות היו המושג העיקרי שידעו, ולתמימות והרכות כבר לא היה מקום בחייהם.

חייהם הפכו לחיים של מחבואים, דממה, הסתתרות, הישרדות, וכל יום שנשארו בחיים היה מעין נס.

חייהם של מיליון וחצי ילדים נקטעו בגיל כל כך צעיר,

מבלי שזכו לממש את הזכויות הטבעיות של כולנו - הזכות לאהוב, ללמוד, להקים משפחה, לבלות, להכיר, להתרגש.

וגם המעטים מבינהם שהצליחו לשרוד, גדלו על הזכרונות והמראות של התקופה האפלה ביותר בחייהם ובאנושות כולה,

תקופה שתהדהד לנצח בליבם ובמחשבתם.

"כי שהמלאכים בוכים בעולם אחר, אז בעולם הזה עצוב לנו יותר"

כל שנה אני מחפשת מה לכתוב הזה, והאמת שאני לא ממש מוצאת את המילים.

אני בכלל לא יודעת מה אפשר להגיד על דבר כזה,

איך אפשר בכלל לדבר על זוועה שכזו.

16 שנה אני מנסה להבין ואני לא מצליחה ואני חושבת שאני אף פעם לא אצליח להבין את המושג הזה - שואה.

מי שלא חווה את זה, לא יכול להבין את המושגים - מוות , קור, דממה, רעב, בדידות, אובדן - באמת .

6 מיליון יהודים, שמתוכם מיליון וחצי ילדים, נרצחו באופן כל כך אכזרי רק מעצם היותם יהודים.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מצויין בכל שנה, ובכל שנה אני נתקלת ביותר ויותר אנשים שלא מכבדים את היום הזה.

בשנה שעברה אני חושבת, או זה שלפני שנתיים, יצא לי להיות בזמן הצפירה עם אבא שלי איפשהו,

אני לא כל כך זוכרת איפה. יצאנו מהמכונית ונעמדנו על המדרכה,

ואני זוכרת שבזמן הצפירה הרמתי לשנייה את הראש, רציתי לראות את העיר נעמדת על רגליה,

ומרכינה ראש לזכרם של שישה מיליון מאיתנו, ולהפתעתי הרבה, ראיתי מכוניות ממשיכות לנסוע,

אנשים ממשיכים ללכת, כאילו הצפירה היא לא שייכת להם. כאילו הם לא שומעים אותה.

אני אפילו לא יכולה להגיד מה הרגשתי באותו רגע. כל כך התביישתי, בשבילם.

הרגשתי איך הרצפה מתהפכת, ואלה שקבורים למטה, פשוט צועקים, מרוב כאב הם צועקים,

איך לא מכבדים אותם וזוכרים את מה שהם עברו. זה היה פשוט נורא, באמת נורא.

הרבה אנשים כבר לא מכבדים, היום הזה לא אומר כלום בשבילם,

הצפירה לא אומרת להם כלום, הם כבר לא עומדים בה,

ובכל שנה נפטרים עוד ועוד אנשים שיכולים לספר לנו את זה, בכל שנה נפטרים עוד ניצולים,

ואיתם העדויות, הסיפורים, הזוועות האלו, שכמה שהם זוועות, צריך לשמוע עליהם,

צריך לספר לדור ההמשך, צריך להבין את המשמעות הזאת וליישם אותה.

כשהייתי קטנה כל כך פחדתי מהנושא הזה,

אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ד' אני חושבת, משהו כזה, עשו שיפוצים בחדר שלי,

והוציאו מהחדר הכול, נשארה רק המיטה, והייתי צריכה לישון ככה עד שישפצו.

בערב יום השואה, ראיתי איזה סרט. לא ראיתי לבד, ישבתי עם אימא שלי והחזקתי לה את היד כל הסרט,

אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.

והלכתי לישון, לבד בחדר. אני, המיטה, והקירות. ובלילה היה לי חלום,

דמיינתי את עצמי במקום הילדים בשואה, ראיתי את עצמי רזה כל כך ודקיקה, מחפשת אוכל,

מבקשת את אימא, מחפשת את אבא, רואה איך רוצחים את האחים שלי,

ואז התעוררתי. כל החדר היה חשוך, ופשוט רצתי לאימא שלי.

אני זוכרת שבכיתי לה והיא ניסתה להסביר לי שזה לא יקרה ואני אמרתי לה "אני לא רוצה שואה, אני לא רוצה",

והייתי בסה"כ בכיתה ד' ולא ידעתי את המשמעות של זה. חשבתי שבכל רגע יכולים לדפוק לנו בדלת,

ולקחת אותנו, לאן שהיו לוקחים אותם.

ילדים שהיו בגיל שאני היום, איבדו את החיים שלהם בגיל שאני היום,

הם לא הספיקו לעשות את כל מה שאני מתכננת - מה שהם גם תיכננו -

ללמוד, לאהוב, להקים משפחה, להתקדם, לגלות, להתפתח, לממש את עצמי,

הם לא הספיקו את כל זה.

אני מדליקה אצלי בלב נר לזכרם, לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו באזכריות ע"י חיות,

ומתפללת מכל הלב ובכל הכוח, שהניצולים שעוד נשארו בחיים, יזכו לעוד הרבה שנים,

שיצליחו לגלות קצת טוב בעולם שלהם, והעיקר, שימשיכו לספר את הסיפור שלהם,

שיחיו בשביל לספר, ויספרו בשביל לחיות,

כי רק ככה אנחנו יכולים לשמור על עצמנו.

אל תזלזלו ביום השואה, תקדישו שתי דק' מחייכם ותעמדו בצפירה, תרגישו בלב שלכם את כל הכבוד והזיכרון,

תראו סרטים ותוכניות, תלמדו על הנושא, תבינו אותו, תקשיבו, תביעו דעה,

כי זה כל כך חשוב.

" את החיים לקחו לך, הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך, בעיניים יבשות.
את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה
איך צומח שקט מתוך המהומה. "