Jenny from the Blog

מאז שאני זוכרת את עצמי, העברתי את רוב הזמן הפנוי שלי בחוגים כאלה ואחרים.

זה התחיל כבר בגיל שלוש כשההורים שלי החליטו שזה הגיל המתאים ביותר להתחיל ללמוד אנגלית, והמשיך בלימודי פסנתר, בלט, ציור, פיסול וכו' וכו'. אפילו זכור לי שיעור אצל מורה לפיתוח קול, אבל פה זה נגמר (כנראה שכבר אז היא הבינה שאין לי תקווה בתחום הזה, ושנינט אני כבר לא אהיה..).

בתחילת השנה החלטתי לחזור לאהבה זו, שהיתה חסרה לי, ונרשמתי לחוג קרמיקה. ימי חמישי בחוג היוו בשבילי מקום מפלט מהשבוע הלימודי והמגע עם החומר הוא כל מה שהיה חסר לי.

מאז, ימי חמישי התמלאו בקורסים שונים ונאלצתי לזנוח, לעת עתה, את מה שאני כל כך אוהבת לעשות.

הנה כמה תמונות-

לך, שהיית החבר הכי טוב שלי.

...והקשר נותק, ואז לפתע, ישבנו בתחנת האוטובוס, והכל חזר לקדמותו. כאילו שלא עברו כמה שנים. והכל המשיך כהרגלו. ואנחנו כבר גדולים, ושוב יש לך חברה, ושוב, אתה מחליט להתנתק. ממני, מכולם. אני מנסה כמה פעמים, אבל מתייאשת, ובראש רצות לי שאלות. אני אוספת רסיסי מידע על חייך. אבל בחיי, אין לך שום זכר, מלבד שורות שאני נתקלת בהן בספרים, שמזכירות לי אותך. לעיתים. והכל ממשיך כהרגלו...

מתוך "רדיקלים חופשיים" של אורלי קסטל-בלום –

"יש תקופה מסוימת שלאחריה אתה יודע שלא תראה עוד לעולם אנשים מסוימים. ושאם תראה אותם הם יהיו בשבילך זרים לגמרי, מרוב שעבר כל כך הרבה זמן מאז שעברו בחייך."

וציטוט אחרון לסיום, מתוך "ביום שבו ירו בראש הממשלה" של עוזי וייל –

"הפגישה איתה, אחרי כל כך הרבה שנים, דמתה למציאת כדור משחק שאיבדת כשהיית ילד, ופתאום אתה מגלה אותו במחסן, ולבך מתמלא בריחו המתוק והחריף של הזכרון, חריף בהרבה מהזמנים עצמם, שהיו דלים וכבדים למדי, ומתוקים בוודאי לא היו. איך אנשים נוגעים אחד בשני, חורטים זה בזה את דמותם, ואז נעלמים והחריטה נשארת לנצח, משנה את דמותו של מי שלבו נחרט, לטוב ולרע."