ביום ראשון הלכתי להופעה בפיסגה.
דבר ראשון איך שאני מגיעה אני מתקשרת לניצ,אומרת לה שהגעתי והיא מנתקת,
אז אמרתי נו טוב והתחלתי לרדת המדרגות ומי מחכה לי בסופן של המדרגות? ניצ!
ואז הלכנו שתינו יחדיו ופגשנו עוד כמה אנשים בינהם כמה שאני לא יזכיר
ובינהם צלילה שסתם התחשק לי להזכיר אותה.ההופעה התחילה.
ואני הייתי אמורה לרקוד שם אבל שטויות הבנות רקדו
מדהים והן היו הלהקה הכי טובה שם, עידו תדמור חש את עצמו בסולו שלו.
ובריקוד של עידו תדמור עם כל הלהקות כולם כאילו היללו אותו בקיצור הוא חש.
אחרי שהן רקדו כולן יצאו והייתה מין מתקפת חיבוקים שכזאת.
כולם חיבקו את כולם ואני חייבת לציין שקיבלתי הרבה חיבוקים בלילה הזה.
אחרי שכל הקבוצות הופיעו, הייתה הופעה של כלא 6.
זה היה ממש נוסטלגי...
"זה היה ביתי, עד שבא צונאמי ענקי, שטף אותי שטף אותך שטף אותנו,
עם שחר יגורו בו דגים ואנחנו עם כל הזכרונות נעלמים..."
"תרימו ידיים ירושלים"
"אנלא שומע אותכם"
זה היה ממש מצחיק לראות איך כולם מתנהגים כמו גרופים של כלא 6,
למרות שבדרך כלל הם בכלל לא מקשיבים למוזיקה שלהם.
בסוף חזרתי הביתה די מוקדם, אז היה לי זמן על המחשב והלכתי לישון.
חוץ מההופעה הזאת שהייתה די כיפית
אני לא מרגישה במיטבי בזמן האחרון.
את האמת אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה,
כל דקה והרגשות שלי יכולים להשתנות.
שאני חושבת על זה אני אוהבת אותו
ומצד שני בא לי להרוג אותו ונמאס לי לאהוב אותו.
שאני בבצפר אני שמחה ומאושרת
ושאני מגיע הביתה באלי לבכות.
שאני ליד החברות אני כמעט תמיד מחייכת
שאני לבד אני מנסה לא לבכות.
אני לא יודעת מה לעזאזל קורה לי אני לא שולטת בזה.
אני פשוט מבולבלת, מאוד.
אני מרגישה אגואיסטית כל הזמן חושבת על עצמי.
בכלל לא חושבת על מה שקורה בבית.
אבא כבר שבוע לא בבית ולא התקשרתי אליו אפילו פעם אחת
איך יכולתי להיות כל כך אגואיסטית.
אני לא חושבת על אף אחד חוץ מעצמי?!
לא אכפת לי מאנשים?!
אני לא יודעת מה קורה לי.
עריכה:
התקשרתי לאבא ודיברתי איתו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
