עם כמה שהייתי לפני ההיכרות איתו, ועם כמה שאחרי...

החיוכים, והמילים, והציפיה... שלא התממשה...

באמת רציתי, באמת הרגשתי.

ממתי אני מרגישה ככה?!

.... אני לא רגילה לזה. שמצליחים. בלי לנסות בכלל.

לא רגילה, ללב שמשתולל ממחשבה על מישהו... עמוס ברגשות ומחשבות.

וזה היה הדדי, אני יודעת.

אבל זה נגמר לפני שזה התחיל בכלל...

למה? לא יודעת.

יכול להיות שאיפשהו זו גם אני. והאגו שלי. והפחד שלי.

ומצד שני זה גם אתה... שהייתה לך הזדמנות! ולא עשית כלום... יכלת...

אבל כבר עברו כמה חודשים טובים. ואני עדיין פאקינג לא יודעת.

החוסר וודאות הזה...

המעגל שלא נסגר...

השם שעדיין מעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש...

כ"כ מתאפקת לא לשלוח לו הודעה או להתקשר.

להבין למה, להפסיק להתגעגע, לעבור הלאה.

אולי אני בכלל לא רוצה לעבור הלאה?!

אולי אני אוהבת להתגעגע אלייך...

ולחשוב עלייך...

והלב שמחסיר פעימה מהמחשבה עלייך...

והגרון שאחרי כל החודשים האלה, ממשיך לחנוק...

אולי אתה הסיבה לזה שאני מפחדת להתקרב, הסיבה שאני נעלמת כל פעם שזה מתחיל להתפתח למשהו רציני.

ואולי בעצם אני עדיין מחכה שאתה תחזור,

וזה מה שמונע ממני להגיד לך משהו, או לפחות ללכת עם מישהו אחר...

"Tiny heart, stuck inside yourself
When will you open up?"