אחרי עשיתי מה שעשיתי, תיעדתי הכל כמה ימים אחרי...
הרבה שנים חיכיתי לזה. תמיד חשבתי על זה מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד בימים שבאמת תיכננתי, בכיתי המון, עברתי על החיים שלי מתחלה עד הסוף. ביום שישי, שידעתי בוודאות שזה הולך לקרות, בהתחלה בכיתי אבל אח"כ נהייתי מאושרת.
חייכתי שהסתכלתי במראה.
כל הנושא הזה נורא עניין אותי. קראתי המון באינרטנט, חשבתי על זה כל הזמן.
הלכתי לקנות כדורים בצהריים, קיוויתי שהבית מרקחת יהיה פתוח. לא רציתי לדחות את זה כדי לא להספיק להתחרט עד שקיבלתי אומץ. קניתי 2 קופסאות בכל אחת 50 כדורים. חזרתי הבייתה.. הייתי קצת עצבנית\מדוכאת אבל אני לא חושבת שהיה הבדל משמעותי משאר הימים. לא אכלתי ארוחת ערב למרות שהייתי רעבה כי התעצבנתי על אמא שלי וכשהיא שאלה אותי אם אני רוצה לאכול לא יכולתי להגיד לה כן. לא יודעת למה כל כך כעסתי, כעסתי על כל העולם באותו יום. הגיע הערב ורציתי לעשות את זה כמ שיותר מוקדם כדי שאוכל להספיק לישון הרבה וכבר לא יהיה סיכוי שיצילו אותי. בסביבות 8 וחצי מילאתי 2 בקבוקי מים גדולים והחבאתי בחדר. אספתי את כל הדפים שכתבתי, הכנסתי לשקית והלכתי לזרוק בפח די רחוק מהבית. אספתי 65 כדורים. זרקתי את הקופסאות כדי שכשאמא שלי ואחותי ייכנסו בהתחלה הם יחשבו שאני רק ישנה.. אמרתי להן שאני הולכת לישון ושאם מתקשרים שיגידו שנרדמתי. אמרתי לאמא בנימה של צחוק "אל תעירי אותי לעולם, אני עייפה!". למחרת היה יום שבת אז ידעתי שאין סיבה שאמא שלי תיכנס להעיר אותי מוקדם. סגרתי את הדלת בחדר והצמדתי את הארונית שלי לדלת מאחר ואין לי מנעול..
השארתי את האור הקטן שלי ליד המיטה דולק. שמתי מוזיקה. בהתחלה שמתי על ווליום חזק כדי שלא שמעו אם אני בוכה או מקיאה. לא זכור לי שבכיתי באותה שעה. החלשתי את המוזיקה והסתכלתי על הכדורים שהנחתי על המיטה. 65. לא האמנתי שסוף סוף זה קורה. בהתחלה לקחתי כדור אחד.. אח"כ עוד אחד ואז לקחתי כמויות גדולות של בערך 10 כדורים כל פעם. תוך דקה בלעתי את כולם. נכנסתי למיטה וכיביתי את האור.
ואני אמשיך מחר כי זה המון לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
