אוקי, אז הנה הפרק,
אני מצטערת על העיכוב.
רציתי לתת פה הסבר למה זה קרה אבל פשוט עצבנה אותי התגובה שראיתי אז אני לא רושמת למה-זה החיים שלי.
מזתומרת "איפה הפרק?" ועוד יענו מנסים לצאת מתוחכמים עם ציניות בגרוש : "את יודעת זה שהיית אמורה לשים אתמול?"
אז חמוד\ה, שגם היו בעילום שם- תורידו פרופיל אוקי?
חח כאילו אני חיבת פה למישהו פרק.
סורי שאני מדברת בכלליות- זה פשוט מעצבן! כאילו ישלי חיים!
גאד, הנה הפרק.
חח למרות הכל- ENJOY
(:
אחרי שקניתי את המתנה לאור אני ונדב הלכנו אליו הביתה, שמתי שם את כל השקיות עם הנרות שקנינו והכול, זה היה אמור להישאר אצלו עד מחר-אמא הרשתה לי להבריז משעה אחרונה-היסטוריה-ולהביא את הדברים הביתה בלי שאור תשים לב.
אמא קולית ישלי הא? (:
החדר שלו נראה ממש כמו מחסן XD
לא כ"כ היה לו אכפת..
האמת שבדרך ראיתי שמשהו מציק לו..
כשהיינו אצלו בחדר החשדות שלי התאמתו.
נדב: "שירלי אני צריך לדבר איתך.."
אני: "מה? על מה? קרה משו?"
אמא תמיד אומרת לי שכשמישהו רוצה לדבר איתך-זה סימן רע. להתחמק.
נדב: "יותר נכון לשאול אותך משו.."
אני: "מה.. אה. ב..מ.. רגע חכה שניה"
התחלתי ללכת כאילו לשירותים והוא תפס אותי ביד.
נדב: "פעם, כשעוד היינו ידידים, סיפרת לי על מה שאמא שלך אמרה לך"
הוא אמר בחצי חיוך ואני חזרתי לאט לשבת על המטה.
נדב: "אינלך מה לפחד, אנלא נפרד ממך או משו כהז!"
אני: "פוי כבר חשתי! היית כזה רציני!"
נדב: "נראלך? מטורפת.."
אני: "אז בקשר למה?"
נדב: "האמת שזה בקשר לאיש הזה שהיה ליד התחנת לוטו.. כאילו-זה רק נראלי או שהוא הסתכל עלייך בצורה מחשידה?"
אני: "חח אולי אני דומה לאיזה סלבית? הוא צילם אותי מתי שהלכתי להביא עגלה חח"
נדב: "מה?! למה לא אמרת לי?!"
אני: "הי נדב! תרגע, זה כאילו פאקינג דיזינגוף? אולי הוא איזה פפרצי, היה רשום לו על החולצה יוסי פוטו או משו כזה.."
נדב: "כן! ממתי צלמי פפרצי עובדים ב'יוסי פוטו'?! את יודעת, הם אמורים להיות מוסווים ולא להיות עם חולצה של חנות צילום מצ'וקמקת!"
חייכתי במבוכה.
אני: "נדבי, אני לא ידעתי שזה כ"כ יכעיס אותך."
נדב: "לא את ראית את המבטים שלו אלייך?!"
אני: "לא.."
נדב: "זה היה שאלה רטורית! ואם הוא היה איזה פדופיל שהיה תופס אותך?! מה אז היית עודה? היית צריכה ללהגיד לי!"
אני: "ומה אתה היית עושה?! הא? אני לא ילדה קטנה אני יודעת להסתדר!"
נדב: "אז פעם הבאה תסתדרי!"
הוא התעצבן ובעט בקיר האדום-איפה שמצוירת הגיטרה שלו.
זה לא יכול להיות, כשנדב ועט בקיר הזה זה אומר שהוא כועס. זה כמו להגיד עופי לי מהפנים.
הדמעות לא איחרו לבוא ויצאתי משם לפני שהוא יראה אותי. כועסת עליו.
הוא הלך אחרי די עצוב, מבולבל ונבוך. הוא לא ידע אם לכעוס עלי, או אם לבוא ולהתנצל שאמר מה שאמר-למרות שעשה זאת מדאגה ואהבה.
נדב: "שירלי." הוא קרא בקול חלוש.
אבל אני כבר הלכתי, והדמעות שטפו את פני.
כי הרי לא יכולתי להסתובב אחורה ולסלוח לו נכון?
אני תמיד חייבת לתקוע הכול עם האגו שלי ועם הבכי האידיוטי הזה נכון?!
רצתי הביתה וכשהגעתי אבא כבר היה שם.
הוא התחיל לחזור מוקדם בגלל אמא, כדי להתרגל לזמן שהוא יצטרך להיות איתה יותר.
נכנסתי הביתה כמו רוח סערה עם כל הפנים מרוחים בעיפרון שחור ודמעות.
בכיתי בקול רם ולא שמתי לב שאמא שלי שציפתה לראות אותי חוזרת שמחה מהקניות למסיבה של אור, עומדת במטבח בהלם.
היא הכירה אותי מספיק טוב ושעליתי במדרגות היא לא הלכה אחריי.
וכשטרקתי את הדלת בחדר בעצמה כזו שזיעזעה את הבית, היא לא נתנה לאבא לבוא לשאול אותי מה קרה ולהגיד לי שלא צריך להרוס קירות בשביל זה.
היא פשוט ידעה שהיא צריכה לחכות.
שאני יגיד לה הכול רק אחרי שהכול יסתדר.
כי כזו אני-אני לא חולקת עם אנשים דברים ברגעי הכאב-זה לא מקל עלי, זה רק מכביד..
אני תמיד סוחבת הכול לבד ברגעי השפל, ואחר כך רק כשאני חוזרת לעצמי אני מספרת על הכול-כדי לדעת שזה נגמר. אני מספרת על זה רק כדי להרגיש שזה עבר.
אני סובלת עכשיו מכל שינוי קטן.
בשנים האחרונות הייתה לי תקופה כ"כ רעה.
אני לא אשכח את התקופה שבאמת ובתמים חשבתי על התאבדות.
היה לי רע, ממד רע. ורק התחשלתי.
ובתקוםת המעבר לתקופת הטובה- היה לי קשה. כי כל מקרה קטן שקרה גרם לי לחשןב שהמזל הרע דבק בי לעולם.
אז עכשיו כל פעם שקורה משו קטן אני פוחדת לחזור לשם-לתקופת החושך הזו.
כ"כ טו בלי עכשיו, אני לא רוצה לאבד את זה..
אני לא יוכל שוב להתמודד עם הכול אם זה יחזור.
בכיתי אולי במשך חצי שעה על הכרית עד שכולה התמלאה בבכי ולכלוך.
אח"כ הפעלתי שיר במחשב.
מי שרוצה-מומלץ- תפעילו, כדאי לקרוא עם השיר, זה מוסיף (:
http://www.youtube.com/watch?v=kBziW9qQvsc
איך לא, תמיד כשאני עצובה אני שומעת את השיר הזה.
האמת שהוא רק מכניס אותי לדיכי יותר.
אבל בפעם האחרונה שאני שומעת אותו אני שומעת אותו אחרת.
כאילו לאנשים אחרים רע יותר.
בדר"כ אני בן אדם שאומר 'מה זה עוזר לי שלאנשים אחרים רע יותר-לי עדיין רע' אבל זה מעודד אותי קצת.
אז כרגיל-הקשבתי לו בלופים ובכיתי, ובכיתי.
ובכלל לא שמתי לב שהפלאפון מצלצל. היו לפחות איזה שבע שיחות שלא נענו-כולן מרותם.
היא החברה הכי טובה שלי, אז היא לא התעצלה ובאה אלי לראוות מה קרה-בכ"ז זה קרוב אליה, ורותם יודעת שאם הפלאפון לא בכיס שלי מאיזושהיא סיבה - קרה לי משו.
אז היא באה, ואולי היא הבינה אולי לא. אבל היא ידעה שאני יספר לה רק יום אחרי זה, או שהיא תצטרך להבין לבד מזה שאני יתן לה רמזים.
אני שונאת כששואלים אותי מה קרה ומצפים ממני לפרט..
כאילו מה אתם רוצים שאני יחזור לשם?..
אז היא פשוט חיבקה אותי.
רותם: "הכול יהיה בסדר.. האמת שקצת דאגתי לך, קבענו שתתקשרי אלי אחרי שתלכי לקניות עם.."
היא דילגה על נדב-היה לנו חוש שישי שידענו מה קורה לכל אחת, אז היא הרגישה שזה קשור אליו.
היא המשיכה כאילו כלום לא קרה..
רותם: "..ונלך לקנות את הבגדים למסיבה.."
אני: "סורי מאמי אני מצטערת, פשוט.. את יודעת.."
רותם: "כן אל תדאגי.."
היא ירדה רגע למטה לשאול את אמא שלי אם היא יכולה להישאר לישון פה ועלתה.
זה תמיד ככה במצבים האלה.
אנחנו מנחמות אחת את השניה כל הלילה ובבוקר קמות עם שקיות תה מתחת לעיניים-אבל מצב הרבה יותר טוב.
היא לקחה בגדים מהארון שלי ונכנסה להתקלח.
אני בינתיים ישבתי לחשוב.
זה הריב הראשון שלי ושל נדב. פאק.
זה אומר שאם ככה אני סובלת עכשיו בגלל ריב אידיוטי כזה שייפתר בטוח מחר, אז אני אסבול גם בריבים הבאים-ויותר.
אבל זה טבעי-שכנעתי את עצמי.
פתאום לא זחרתי בכלל למה רבנו.
ואז זה חזר אלי כמו בומרנג,
ועברה בי צמרמורת.
הייתה לי איזשהיא הרגשה מוזרה שנדב אכן צדק כשהוא כעס עלי-שהאיש הזה לא היה כזה תתמים.
רק לא ידעתי עד כמה הוא צדק.
סורי שיצא קצר, אני פשוט זזה לראות דני הוליווד (:
שירי 3>
* תגיבו , והרבה *