למרות הכל .

טוב, אז הנה הפרק.

אני לא יחפור הרבה לפני.

אני רק אומרת שמה שהבנתי מהתגובות זה כמה דברים-

1. שמעכשיו אתם לא רוצים שאני יגיב לכל תגובה שמעצבנת אותי- קפצו לי. מי שמעצבן אותי ומקלל אותי בבלוג שלי, אני יחזיר לו בריבוע.

2. שאיזה קוראת אחת אמרה שהיא הפסיקה לקרוא פה, גם אם זה נכון-אחלה לי. הפסדתי קוראת. אבל אחת שמזלזלת.

השניה שאמרה שהיא הפסיקה רק בגלל הסמיילים וכל זה, אז כאילו-תהני. זה ההפסד שלך. וזה סיבה מטומטמת אני חיבת להגיד..

אבל אם בכ"ז הסיפור מענין אותך אני מעכשיו ישתדל פחות לעשות דברים כאלה..

אבל גם אתם-די להעיר על כל פסיק..

3. שאתם לא רוצים שאני יגיד לכם מתי יש פרק, ושאני לא יתנצל שהוא נדחה. סבבה-פשוט חכו בשקט.

אם מישהו חושב שאני טועה באחד מהדברים שרשמתי פה אני אשמח שהוא יגיב על זה. וברוח טובה.

ועוד משו קטן- בקרוב עיצוב חדש.

כבר הזמנתי (:

למרות שאני יודעת לעצב מדהים- העדפתי להזמין עיצוב..

ויש כבר יותר מ- 600 כניסות! אז תודה לכולם! (:

עכשיו חופש גדול אז יהיו יותר פרקים, ובפרק הזה יהיו הרבה שירים. בעיקר של FOB [פול אאוט בוי..], הלהקה הכי הכי (:

רותם יצאה מהמקלחת וקלטה אותי יושבת ובוהה.

היא הייתה בטוחה שזה עוד על הריב עם נדב..

רותם: "מאמי די אל תתבאסי ממנו עוד יותר, עזבי את זה.."

אני: "זה לא קשור אליו עזבי.. רדי למטה אני יתקלח ועוד מעט יירד.."

רותם: "טוב.."

חשבתי על מה שנדב אמר. על האיש ההוא, האם ההרגשה שלי ושל נדב נכונה? הוא לא באמת כזה תמים?

אויש נו באמת, מה אני מכניסה לעצמי לראש-הרי מי ירצה בכלל לצלם אותי? מה הוא בדיוק יעשה עם התמונות האלה?..

החלטתי שזה סתם שטויות.

נכנסתי למקלחת והייתי שם משהו כמעט כמו חצי שעה, שמעתי שרותם עלתה לחפש אותי בחדר.

בכיתי הרבה, שטפתי מעלי הכול, הרגשתי טוב אחרי המקלחת.

הרגשתי מוכנה לדבר עם נדב..

יצאתי מהמקלחת עם חלוק ומרחתי את כולי בקרם גוף עם ריח טוב במיוחד,

אח"כ הוצאתי מהארון חולצה שחורה צמודה עם כיתוב גרפיטי יפה ולבשתי סקיני שחור. שמתי את האולסטאר שלי והתחלתי להתארגן.

רציתי להראות מדהים כשאני באה אליו, רציתי שהוא ייזכר כמה הוא אוהב אותי.

לא רציתי שהכול יידפק בגלל ריב.

וואו זה כולה ריב אמרתי לעצמי, אבל בכ"ז פחדתי. אני כ"כ אוהבת את נדב ואני לא יתן לעצמי לאבד אותו, ואני גם לא רוצה לבכות יותר. אני רוצה להישאר בתקופה הטובה שלי.

שמתי מייקאפ וקצת סומק, אייליינר וצללית שחורה מתחת לעין, וקצת גלוס שקוף.

שמתי את השרשרת השחורה שלי שאני אוהבת ולק שחור.

סידרתי את הפוני עם המחליק ואספתי את השיער לקוקו נמוך.

נראתי מדהים.

אבא שלי נכנס לחדר.

אבא: "היי, לאן את יוצאת?"

אני: "אני הולכת לנדב.."

אבא: "אה.. אתם בסדר?"

וואי. כמה שאבות לא מבינים כלום בגרוש.

אני: "אה.. משו כזה.. לא חשוב.."

אבא: "אה טוב.."

אני: "איפה רותם?"

אבא: "היא למטה, תרדי"

הוא יצא וסגר אחריו את הדלת.

הרשתי לעצמי לחייך לרגע, איך שאבא שלי חסר אונים כשאני בדיכאון. מה הוא יגיד לי? הרי הוא לא מבין כלום בעניני בנות..

ירדתי למטה ורותם ישבה עם אמא שלי במטבח והן דיברו, אמא שלי הכי קולית בעולם-היא סבבה לגמרי ומתייחסת לחברות שלי כאילו הן הבנות שלה גם.

אני: "רותם אני הולכת לנדב סבבה?"

רותם: "את בטוחה?"

אני: "כן זה בסדר"

רותם: טוב אז את רוצה שאח"כ נצא לאנשהוא?"

אני: "אני אדבר איתך כבר שאני יהיה אצלו, לא נראלי שזה יקח יותר מחצי שעה ונראה אם יהיה לי מצב רוח אח"כ.

רותם: "טוב מאמי, ורק שתדעי- את ממש יפה ככה."

חייכתי, היא העלתה לי את המצב רוח והביטחון לקראת השיחה עם נדב.

אמא: "אל תדאגי שירלי, אני מכירה את נדב, הוא לא יוותר עלייך בכזו קלות.."

אני: "טוב אמא תודה ביי.."

רותם: "את הולכת עכשיו?"

אני: "כן אני רק עולה למעלה לקחת משו ועפה.."

עליתי למעלה ולקחתי פלאפון, מפתחות וכמובן את האמפי. שמתי קצת בושם ויצאתי.

בדרך הפעלתי את האמפי, מוזיקה תמיד מעלה לי את המצב רוח ומטעינה אותי. אמא שלי קוראת לזה אינפוזיה של הנפש.

אני לא יחיה יום אחד בלי לשמוע מוזיקה טובה.

להפעיל:

http://www.youtube.com/watch?v=pFoFQ0XIUec

השיר שהופעל היה SIMPLE PLAN - NO LOVE, אני אוהבת את הלהקה ואת השיר, אבל זה שיר שעושה לי קצת עצוב.

התחלתי ללכת, היה שקט ככה בלילה.

לא רציתי לחשוב על סיבת הריב שלי עם נדב, אבל בכ"ז חשבתי.. קצת הפחיד אותי הקטע עם האיש ההוא..

כאילו-מה אם נדב באמת צודק?

אבל בתכלס לא כ"כ יכולתי לדעת.. לא היו לי אף פרטים על האיש הזה.

או שבעצם היה לי פרט אחד- יוסי פוטו.

אני אחפש מחר בבוקר באינטרנט עליו..

אוף. אני לא אוהבת לריב עם נדב..

אבל הוא צודק האמת.

אפילו אני עכשיו מתחילה לפחד.

אני אשכרה מדמיינת שהאיש ההוא עם החולצה של יוסי פוטו עוקב אחריי..

רק לא ידעתי שהוא באמת עוקב אחריי..

אוף הנה הבית של נדב..

טוב, אני חייבת להיראות נורמלי.

הסתדרתי מול המראה שהייתה לפני הכניסה לביתו ושוב, הייתי בטוחה ששמעתי מישהו עוקב אחריי, רחשים.

אני משתגעת-זה לא קורה לי!

זה לא יכול להיות שאחרי שעבדתי כ"כ הרבה על הענין הזה של להישאר בתקופה הטובה שלי אני מתחילה להתמוטט.. אוף.

התחלתי לשבת שם ועצרתי בכוח אתת הדמעות.

נראתי כ"כ יפה שלא רציתי להרוס הכול עם הבכי הדפוק שלי..

ישבתי שם וחיכיתי.

הכנסתי את האמפי לכיס.

היה שקט.

התחלתי לדמיין כל מיני רחשים ואז החלטתי להיכנס.

דפקתי בדלת וליאורה-אמא של נדב- פתחה לי.

ליאורה: "היי שירלי חמודה"

אני: "היי.."

ליאורה: "נדב בחדר שלו למעלה"

זה היה די טיפשי להגיד את זה כי יכולתי לשמוע לפי המוזיקה שהוא בחדר שלו.

איך שנכנסתי השיר התחלף לme&you של FOB [פול אאוט בוי..]. כ"כ אירוני.

תפעילו:

http://www.youtube.com/watch?v=LQ45P_gA-Cc

נדב ראה אותי, עמדנו ככה איזה דקה שלמה בלי להגיד כלום.

אבל כאילו היתה שיחה בין העיניים שלנו.

אחרי דקת שתיקה נדב אמר: אני מצטער..

אני: גם אני..

נדב: זה סתם שטויות אני פשוט דאגתי לך..

אני: זה בסדר נדבי

תוך שניה היינו בשיא נשיקה, אחת הטובות שאי פעם היו לי.

"אני אוהבת אותך." אמרתי.

"גם אני.." נדב אמר.

היה לי טוב. כל הכבדות של היום האחרון והעצבות של הריב הראשון שלי עם נדב התנדפו תוך רגע.

הוא הידק אותי אל הקיר ונישק אותי בפראות,

כל השיער שלי התחרבש לגמרי ונדב היה לגמרי בתוך זה..

עצרתי אותו.

אני: "תראה איך התארגנתי כ"כ יפה, את כל זה נעשה כשנחזור, אני ישנה אצלך היום"

נדב: "לאן הולכים?" הוא חיך אלי ואני הרגשתי בעננים.

אני: "למקס ברנר."

נדב: "וואי, איזה יציאה!"

צחקתי.

אני: "שתוק אתה! מזמן לא הייתי שם ובאלי... אתה יודע ערב שקט כזה"

נדב: "טוב חכי פה שתי דקות אני מתקלח מתארגן ונצא."

אני: "נראלך? יקח לי שעה עכשיו לסדר את השיער אחרי מה שעשית לי. שובב"

הוא חיך ונישק אותי עוד פעם אחת, והלך להתקלח.

התארגנתי שוב, אספתי מחדש את השיער ותיקנתי את האיפור עם עפרון שחור שפעם השארתי אצלו.

עדיין נראיתי יפה.

חיכיתי לו על המיטה וראיתי בצד שקית של חנות תכשיטים.. זה הייתה החנות שקניתי ממנה את המתנה לאור.

חייכתי לעצמי. הוא בטח קנה לי משם משו.

העמדתי פנים שלא ראיתי אותה כשנדב יצא,

קמתי לפתוח את החלון ועמדתי ממש ליד השקית כדי לרמוז לו רמז עבה.

הייתי בטוחה שראיתי מישהו עם מצלמה למטה אבל כנראה ששוב דמינתי.

נדב: "מה קרה? נהית ממש לבנה"

הוא קם להחזיק אותי.

אני: "לא, זה סתם חשבתי שראיתי מישהו.."

נדב: "אוי מאמי אני מצטער שהלחצתי אותך עם כל הדיבורים שלי על צלם שעוקב אחרייך, אולי סתם הייתי פרנואיד."

אני: "לא זה בסדר רק תסתכל כדי שאני ייהיה רגועה.."

נדב קם והסתכל דרך החלון, הוא רצה לסובב את הראש תוך שניה, לנשק את שירלי ולהגיד לה שאין שם אף אחד אבל הראש שלו התמסמר למקום והוא לא האמין למה שהוא ראה.

אותו איש, אותו אחד, חמק לגינה שהייתה ליד הבית של שירלי. הוא עוד הספיק לראות אותו.

הוא ראה את החולצה שלו. היה כתוב עליה יוסי פוטו.

הוא לא הבין מה נסגר. כנראה האיש שמע את שיחתם וברח מהר, אבל הוא עוד הספיק לראות אותו.

למרות זה הוא הסתובב באיחור קל ואמר: "אל תדאגי מאמי, כולה דמיינת"

חייכתי.

אני: "תודה נדבי, אני מרגישה בטוחה לידך.."

נדב: "טוב אני מתלבש ויוצאים אוקי?"

אני: "טוב"

נישקתי אותו נשיקה קטנה בפה וצפיתי בו מתלבש.

הוא שם סקיני ג'ינס דומה לשלי וחולצה אפורה יפה עם כובע.

הוא שם קצת בושם ויצאנו.

"שיט." הוא שוב נתקע באמצע שיח קוצים.

יוסי התחיל להסתבך עם המצלמה שלו וקילל שוב.

הפלאפון שלו צילצל והוא לגמרי יצא מכליו.

"מה?!" הוא ענה בעצבים, שוכח אל מי הוא מדבר.

הקול מהצד השני של הקו לא היה מרוצה מנימת קולו של יוסי.

"מה קרה? שוב פישלת?" הוא שאל כעוס.

יוסי: "לא, פשוט הייתי צריך ללכת כי שמעתי שהם רוצים לצאת.." שוב הוא שיקר. פוחד מהמעביד שלו.

הוא לעולם לא ישכח את היום שבו הוא הציע לו לעבוד אצלו. הוא היה בחנות הצילום שלו כרגיל, משועמם בשעת צהריים.

הוא בדיוק נכנס פנימה עקב החום הרב שהיה בחוץ והאיש הזה הגיע.

הוא זוכר את הצמרמורת שחלפה בגופו למראה האדם הזה.

הוא היה לבוש חליפה שחורה עבה, למרות החום, הוא חבש כובע גדול שכיסה חלק ניכר מפניו, אך יוסי ראה את הצלקת הגדולה והמפחידה שהייתה חרוטה עליהם.

האיש אמר לו בקול שאין לו משמעות אחרת: "כנס פנימה. יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה".

יוסי נכנס.

השיחה הייתה קצרה ועניינית.

האיש המסתורי הציע ליוסי עבודה קלה ומהירה, ותשלום חודשי של כ20 אלף שקל בחודש.

יוסי לא חלם להגיע לסכום כזה. הוא הרוויח בקושי 2000 שקל בחודש וגם זה בקושי הספיק לו לכל צרכיו.

האיש הבטיח לו שזו רק ההתחלה ושאם ירצה הוא יוכל להגיע גם למשכורת של חצי מיליון שקל-כל זה רק אם יבצע את עבודתו נאמנה.

כבר מההתחלה הם חשו סלידה אחד כלפי השני והבינו שיותר מקשר עבודה לא יהיה פה.

יוסי הסכים וביקש לדעת פרטים על העבודה.

האיש לא הוסיף כלום והוציא מכיסו חבילת שטרות עבה. הוא הניח אותה על השולחן ויצא, לא לפני שאמר ליוסי: "אתה עוד תראה. המפתח הוא סודיות". יוסי לא הבין את המפשט הזה. אבל זכר אותו מאותו יום ואילך.

עברו שנתיים, יוסי לא זוכר כמה תמונות הוא כבר צילם את הילדה המסכנה ההיא.

הוא לא הבין לשם מה צריך האיש המסתורי את התמונות, אך הוא לעולם לא שאל.

הוא אפילו את שמו לא גילה לו.

ההוראות של האיש היו פשוטות: לעקוב אחר הילדה הזו, לדווח לבוס שלו לאן היא הולכת ומה היא עושה, וגולת הכותרת-להביא תמונות שלה. כמה שיותר.

עם השנים המשכורת של יוסי תפחה למאה אלף שקלים בחודש, אך הוא עדיין הסתובב עם ג'ינס פשוט וטי שירט שעליה כתוב "יוסי פוטו".

-

הקול העבה מעבר לקו אמר: "טוב, לאן הם הולכים?"

יוסי: "למסעדה כלשהיא, אני מכיר אותה. אני רק יעבור להחליף בגדים ויסע לשם אחריהם".

הקול: "תעשה את זה מהר. אני רוצה תמונות עוד הלילה."

יוסי: "כן אדוני".

אבל שוב- יוסי דיבר אל קו דומם, האיש ניתק עוד לפני שהוא הספיק להוציא מילה.

יוסי המשיך בדרכו, נכנס למכונית מלא בקוצים והביט בשעון.

הוא התעכב זמן רב מדי, הוא לא יכל להספיק להגיע הביתה כדי להחליף חולצה לפני שיסע למסעדה ההיא.

הוא נאנח. הוא ידע שזה יהיה קצת מוזר, אבל הוא ידע שהוא חייב ליסוע לשם עכשיו. אחרת יפספס אותה והבוס שלו יכעס. מדי.

כשהגענו, התישבנו די מהר והזמנו את האוכל.

אכלנו ביחד עוגת שוקולד ממש טעימה והכול היה מדהים.

דיברנו והחזקנו ידיים והרגשתי הכי בטוחה בעולם.

התקופה הטובה בחיי התחילה. סופית.

רק לא ידעתי כמה קצרה היא תהיה.

התקופה הזו ארכה בדיוק שעה מהחיים שלי.

בסוף הערב, לפני שנדב הזמין חשבון, תכננו לחזור לבית שלו.

נדב: "אמא שלך ורותם יודעות שאת יושנת אצלי?"

אני: "הודעתי לרותם בסמס שאני נשארת אצלך אבל אני בכ"ז יתקשר לאמא שלי אח"כ.."

נדב: "טוב אני מזמין חשבון"

אני: "אוקיי אני בשירותים בינתיים"

נכנסתי לשירותים.

אני אוהבת את העיצוב של המסעדה הזו, בכלל את האווירה והמקום.

אפילו השירותים היו מדהימים.

שטפתי ידיים ופתאום שמעתי רעש מוזר.

הוא בא מכיוון החלק של הגברים, היה חיבור בין שני חדרי השירותים, זה היה בכיור, היא מין חור כזה שדרכו יכולתי להסתכל לשירותי הגברים.

התכופפתי והסתכלתי, פלאש חזק סנוור אותי.

התחלתי לרעוד בלי שליטה כאשר נשמעו עוד ועוד תקתוקי מצלמה.

היה ברור שמישהו מנצל את הזמן שאני לא רואה מהסנוור כדי לצלם אותי. הצלחתי לפתוח את העיניים לרגע ומבעד לכתמי האור, ראיתי גבר זר ולא מגולח עומד שם ומצלם אותי.

לשבריר שניה קלטתי שכתוב לו על החולצה "יוסי פוטו".

התחלתי להרגיש סחרחורת, ראיתי את עצמי חיוורת במראה והידיים שלי רעדו, נפלתי אחורה והתעלפתי.

יוסי ונדב שמעו את הבום באותה שניה בדיוק.

יוסי הפסיק לצלם והציץ מיד אל חדר השירותים השני.

"שיט! זה לא יכול להיות!"

הוא לא האמין, היא שכבה שם על הריצפה, היא כנראה חטפה מכה בראש מידית הדלת כשנפלה, כי נחיל קטן של דם החל לזרום החוצה, אל המסעדה.

הוא ידע שאין לו הרבה זמן.

הוא רץ מהר החוצה-נכנס לאוטו שלו וברח.

-

נדב הרגיש מיד שמשהו רע קרה, הוא קם בהדף כזה שלרגע כל העיניים היו מופנות אליו.

הוא הלך במהירות לכיוון חדרי השירותים. הוא האץ את קצב הליכתו כשראה את הדם על הרצפה מחוץ לשירותים.

"שירלי! שירלי!" הוא החל לדפוק על הדלת, הוא לא הצליח לפתוח אותה. הראש של שירלי מהצד השני הפריע לו.

הוא רץ מהר אל הדלפק וביקש מאחד העובדים שם שיזמין אמבולנס.

מאותו רגע הגורלות שלו ושל שירלי התהפכו ונקשרו זה בזו. לעד.

אני לא יודעת מה אתכם. אני אהבתי את הפרק הזה! אבל בטירוף!

אני אשמח אם תגיבו קצת יותר מארבע תגובות+שתיים לא קשורות לפרק \:

בבקשה?

אני חמודה.

וזה היה ארוך,

וגם הקפדתי לתקן, לכתוב בלי סמיילים\חח\XD, ולעבור על הפרק.

אז תנו ביקורת. בונה.

שירי 3>