הדרך לאושר ארוכה ומפותלת

לפני שבוע הבאתי לה את "ציפור הנפש - מיכל סנונית" , ספר הילדות שאני הכי מתחברת אליו, זה הספר שתמיד שימח אותי כשהייתי בדיכאון. אני מודה, הספר חסר לי עכשיו מאוד אבל בשבילה אני מוכנה לתת אפילו את הספר הזה.

ניראה לי שהיא לא אהבה את המתנה, היא לא אמרה לי כלום עליו, אפילו לא מילה.

  בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש.

איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת.

ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש.

כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו

- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם

האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו.

ולך-

אני מקווה שאני טועה ושאת כן פתחה את הספר וראית את ההקדשה ושזה שימח אותך בדרך כל שהיא.

יותר מזה, אני מקווה שאי פעם את תיראי את הבלוג הזה ובמיוחד את הפוסט הזה ותביני, תביני שהדבר היחידי שיגרום לציפור הנפש שלי לפתוח את מגירת האושר שלה זה לשמוע את קולך ולדעת שאת מאושרת, אך כאשר את מסרבת לתת לי לשמוע את קולך היפה, איך אני אדע מתי לפתוח את המגירה?

נכון, ביקשת מימני לא להתערב ולא להתעסק ביגון שלך, אבל איך היית מגיבה אם היו אומרים לך שידידת הנפש שלך במצב לא טוב והיא מסרבת לשתף אותך בזה, לא היית דואגת לה? אולי לא, אבל אני דואגת לך מאוד ועובדה שאני הפסקתי להציק לך בביגון שלך.

אני באמת לא יודעת מה עשיתי לך בשלושה ימים האחרונים, אני כבר שבוע כמעט ולא מקללת, כמעט ולא כועסת ועלייך במיוחד שלא. למה התחלת לדבר אליי דיבור חוצפני ומתנשא ? לא נשכח את הדברים הטובים, כשהלכתי חיפשת אותי ודאגת לי, אבל ממש עצוב לי לשמוע שאת באמת לא יודעת כמה את עושה לי רע באיך שאת מדברת אליי. באמת שאני כבר לא מבינה כלום, אני רק רוצה לבוא אלייך ולחבק אותך את החיבוק הכי חזק שאי פעם נתתי למישהו {ואת יודעת שכמעט אף פעם לא נתתי חיבוק מהלב למישהו} רק אל תגרמי לי להתענות ככה, תשמיעי לי את קולך, תדברי, תשירי תצעקי, מה שאת רוצה אבל תשמיעי לי את קולך.

באהבה גדולה לך ולכל הקוראים- הנעלמת